חברי החוליות שנהגו לירות ערב ערב לעבר בתי יהודי חברון עד שנת 2001 , היו מופתעים. מנהגם זה שהפך לשגרה מאז פרוץ מלחמת אוסלו, היה חלק כמעט לגיטימי מחוקי המשחק של העימות כפי שנקבעו בשטח ע"י הפוליטיקאים הישראלים בממשלה ובצה"ל. עם הגיעו של אל"מ דרור ויינברג ז"ל לתפקיד מח"ט חברון נשברו לפתע כללי המשחק, יחידות מובחרות נשלחו לתוככי חברון ושמו קץ לתחביב הערבי.
דרור ויינברג ז"ל, שנפל לפני 3.5 שנים, קיבל לידיו גזרה רותחת. עם כניסתו לתפקיד, הודיע בפגישה עם נציגי קרית ארבע כי הוא דווקא מתכוון להגביר את החיכוך עם הערבים למקסימום. ואכן, לא עבר זמן רב וכביש מס' 35 לקרית גת נפתח לתנועה לאחר שהיה סגור מתחילת המלחמה, הירי היומיומי על קרית ארבע והישוב היהודי בחברון פחת כאמור עד להפסקתו, והכבישים הפכו בטוחים. במבצע חומת מגן לא היה צורך לכבוש את חברון כי דרור השתלט על העיר חצי שנה לפני שהתעוררו בממשלה ובצמרת צה"ל.
דרור נפל בקרב הסימטה בנובמבר 2002 שאירע לאחר פעולת "מיני התנתקות" מבית מדרשם של ראש הממשלה שרון ושר הבטחון פואד, שהוא התנגד לה נמרצות. להתנתקות ההיא קראו בשם "יהודה תחילה", ובמסגרתה עזב צה"ל את רוב חברון. בחסות נסיגה זו חזרו כל כרישי הטרור אל העיר והצליחו להשיג את אחד מנצחונותיהם המזהירים ביותר בהריגת 12 לוחמים ובהם שתי דמויות אגדיות, המח"ט דרור ורכז הבטחון של קרית ארבע יצחק בואניש ז"ל. גם בגזרת בית לחם הייתה באותה תקופה נסיגה שנקראה "בית לחם תחילה" ומחירה היה פיצוצו של אוטובוס קו 20 בשכונת קרית מנחם בירושלים, פיגוע ש"הניב" פינת זכרון מקסימה המטופחת בתחנת האוטובוס עד עצם היום. זו התנתקות וזה שכרה.
היצור המסיבי של נשק עוקף הגדר- רקטות הקסאם בגזרת עזה, הינו תוצאה ישירה של עזיבתנו עוד במסגרת הסכמי אוסלו. הסיבה היחידה שבשטחי יו"ש אין עדיין נשק מסוג זה היא שצה"ל חזר אל כל המקומות שעזב במסגרת הסכמי "המזרח התיכון החדש" ולאחר שהרס את עיקר תשתית הטרור. מתברר שהוויתורים, הנסיגות וה"התנתקויות" מגבירים את הטרור, לעומת הכיבוש וה"חיכוך" המשקיטים אותו, הנה מתנפץ לו עוד שקר נפוץ של השמאל המדקלם את ההיפך. בערים שבהם ביצעה חבורת אוסלו "התנתקות" ומסרה אותן אפילו עם הסכם מסודר לרשות הפלשתינית, צמחה מפלצת טרוריסטית כזו, ששיאה במרץ 2002 שבו נרצחו 130 ישראלים בחודש אחד, גרם לממשלת שרון- פואד- פרס להרהר שנית, ובאיחור רב, בשאלה: האם איפוק הוא כוח?
צה"ל יצא אז למבצע "חומת מגן" שבמסגרתו הוגבר החיכוך, בוטלה ההתנתקות של אוסלו, התחדש "הכיבוש" ו...רמת הטרור ירדה פלאים.
אם כן זוהי הנוסחה: נסיגה וויתורים נותנים לטרור את התנאים להפוך בנחת למפלצת, בעוד שנוכחותנו בעומק השטח ורדיפה מתמדת אחרי המחבלים היא המרגיעה את השטח. הכיבוש משקיט. אם כן, ניתן לנסח מחדש ולהתאים למציאות עוד סיסמאות של השמאל: "טובים קשיי הכיבוש מייסורי השלום", "אין לנו בנים לשלום מיותר", "כיבוש הדרך לשלום", "הכיבוש בחירה בחיים".
אין ספק כי מדובר במסקנה מהפכנית וקשה לעיכול לאחר שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת שאנו סופגים מזה כ- 30 שנה, אך למציאות כללים משלה.
קיימת טענה כי ה"חיכוך" מגביר את השנאה, יתכן. אך האם מסירת הארץ לרשות הפלשתינית הקטינה את השנאה?
הסכמי אוסלו הביאו לעולם את הרשות הפלשתינית שהקימה מיד מערכות תעמולה, תקשורת ו"חינוך" שטיפחו דור שלם של מחבלים מורעלים. זוהי הסיבה להעדרו של סיכוי לשלום עם הפלשתינים שעליו אפילו השמאל כבר אינו מעז לפנטז. ממשלות אוסלו שהבליגו והעלימו עין מהפרות ההסכמים חיסלו במו ידיהן את האפשרות לשלום עם החברה אכולת השנאה שיצרה הרשות הפלשתינית.
המסקנה ההזויה של השמאל, בריחה אל מעבר לגדר, באשליה שהערבים יניחו לנו קורסת כעת שוב לנגד עינינו עם כל מטחי רקטות הקסאם הממשיכות לנחות למרבה ההפתעה גם לאחר "הפסקת החיכוך" האולטימטיבית שהובטחה לנו ערב ההתנתקות.
כצפוי, מתחיל לזלוג לעזה ארסנל זהה לזה הקיים בלבנון והמכסה את כל צפון הארץ עד חדרה. מי שישרטט קשת ארטילרית מעזה באותו טווח איום של לבנון, יחרד להיווכח כי היא כוללת את תל אביב עד להרצליה, ירושלים, באר שבע, דימונה, הכורים האטומיים, רוב בסיסי חיל האויר ורוב המרכזים המסחריים, הבטחוניים והתעשייתיים העיקריים של ישראל. איש חמס שהתראיין בזמנו בנושא הגדר לפני הקמתה נשמע משועשע למדי. "בבקשה, בנו לכם את הגדר, ומהר מאד ננהל מו"מ על הגבלת טילים הדדית". המצב המתפתח ברצועה מתאים לחלוטין לדבריו שמשמעותם היא יצירתו של איזון אסטרטגי חמור בין מדינת ישראל לכנופיית טרור. לכך התכוונו אבא אבן, שר החוץ בשנות ה-60 שכינה את גבולות 67 "גבולות אושוויץ" ובוגי יעלון שקבע לא מזמן כי גבולות 67 אינם ניתנים להגנה.
ההתנתקות החד צדדית יצרה לנו בעיה נוספת, חמורה לא פחות. הרגשת הנצחון של הערבים העלתה את המוטיבציה הרצחנית שלהם עד לשמים, והסיסמה שהביאה את החמאס לשלטון הייתה "חמש שנות מלחמה (של החמאס בעזה) הביאו יותר מעשר שנות הסכמים (של הרשות הפלשתינית)". הם מעדיפים לפרש את הנסיגה כתבוסה צבאית ישראלית וגם להם קשה לעכל שמדובר באפשרות של ספין חסר אחריות של שרון וחבורתו לצורך התחמקות מאישומי השחיתות. החיוך השחצני המרוח על פרצופו של הטרור לא ימחק, אלא רק לאחר שנחזיר את המצב לקדמותו, נשתלט שוב על השטח ונקים מחדש את הישובים שהרסנו ברוב טימטומנו.
כל מצב שהינו פחות מחזרה מוחלטת למצב הקודם לא יבטל את החישוב הערבי שפשע הטרור השתלם. אך מדינת ישראל ממולכדת ע"י ממשלת "קדימה" שאינה מסוגלת לעשות זאת בשל ההודאה המביכה הכרוכה בכך כי כל המהלך של ההתנתקות היה שגוי. במקום לרדת מן העץ מעדיפים אולמרט וחכמיו לטפס גבוה יותר - לבריחה אל פאתי פתח תקוה, כפר סבא, ירושלים, חדרה ובאר שבע.
מדינת ישראל צריכה לבחור בין המשך הבריחה מארץ ישראל, שתגביר את להבות הטרור לעוצמות אדירות, לבין כיבושה למרות החסרונות הכרוכות בשליטה על הערבים. אין כרגע אפשרות נוספת והמציאות תוביל בהכרח לחזרה לשטח במחיר שיעלה ככל שהמהלך ישתהה.
דרור ויינברג ז"ל, שנפל לפני 3.5 שנים, קיבל לידיו גזרה רותחת. עם כניסתו לתפקיד, הודיע בפגישה עם נציגי קרית ארבע כי הוא דווקא מתכוון להגביר את החיכוך עם הערבים למקסימום. ואכן, לא עבר זמן רב וכביש מס' 35 לקרית גת נפתח לתנועה לאחר שהיה סגור מתחילת המלחמה, הירי היומיומי על קרית ארבע והישוב היהודי בחברון פחת כאמור עד להפסקתו, והכבישים הפכו בטוחים. במבצע חומת מגן לא היה צורך לכבוש את חברון כי דרור השתלט על העיר חצי שנה לפני שהתעוררו בממשלה ובצמרת צה"ל.
דרור נפל בקרב הסימטה בנובמבר 2002 שאירע לאחר פעולת "מיני התנתקות" מבית מדרשם של ראש הממשלה שרון ושר הבטחון פואד, שהוא התנגד לה נמרצות. להתנתקות ההיא קראו בשם "יהודה תחילה", ובמסגרתה עזב צה"ל את רוב חברון. בחסות נסיגה זו חזרו כל כרישי הטרור אל העיר והצליחו להשיג את אחד מנצחונותיהם המזהירים ביותר בהריגת 12 לוחמים ובהם שתי דמויות אגדיות, המח"ט דרור ורכז הבטחון של קרית ארבע יצחק בואניש ז"ל. גם בגזרת בית לחם הייתה באותה תקופה נסיגה שנקראה "בית לחם תחילה" ומחירה היה פיצוצו של אוטובוס קו 20 בשכונת קרית מנחם בירושלים, פיגוע ש"הניב" פינת זכרון מקסימה המטופחת בתחנת האוטובוס עד עצם היום. זו התנתקות וזה שכרה.
היצור המסיבי של נשק עוקף הגדר- רקטות הקסאם בגזרת עזה, הינו תוצאה ישירה של עזיבתנו עוד במסגרת הסכמי אוסלו. הסיבה היחידה שבשטחי יו"ש אין עדיין נשק מסוג זה היא שצה"ל חזר אל כל המקומות שעזב במסגרת הסכמי "המזרח התיכון החדש" ולאחר שהרס את עיקר תשתית הטרור. מתברר שהוויתורים, הנסיגות וה"התנתקויות" מגבירים את הטרור, לעומת הכיבוש וה"חיכוך" המשקיטים אותו, הנה מתנפץ לו עוד שקר נפוץ של השמאל המדקלם את ההיפך. בערים שבהם ביצעה חבורת אוסלו "התנתקות" ומסרה אותן אפילו עם הסכם מסודר לרשות הפלשתינית, צמחה מפלצת טרוריסטית כזו, ששיאה במרץ 2002 שבו נרצחו 130 ישראלים בחודש אחד, גרם לממשלת שרון- פואד- פרס להרהר שנית, ובאיחור רב, בשאלה: האם איפוק הוא כוח?
צה"ל יצא אז למבצע "חומת מגן" שבמסגרתו הוגבר החיכוך, בוטלה ההתנתקות של אוסלו, התחדש "הכיבוש" ו...רמת הטרור ירדה פלאים.
אם כן זוהי הנוסחה: נסיגה וויתורים נותנים לטרור את התנאים להפוך בנחת למפלצת, בעוד שנוכחותנו בעומק השטח ורדיפה מתמדת אחרי המחבלים היא המרגיעה את השטח. הכיבוש משקיט. אם כן, ניתן לנסח מחדש ולהתאים למציאות עוד סיסמאות של השמאל: "טובים קשיי הכיבוש מייסורי השלום", "אין לנו בנים לשלום מיותר", "כיבוש הדרך לשלום", "הכיבוש בחירה בחיים".
אין ספק כי מדובר במסקנה מהפכנית וקשה לעיכול לאחר שטיפת המוח התקשורתית הבלתי פוסקת שאנו סופגים מזה כ- 30 שנה, אך למציאות כללים משלה.
קיימת טענה כי ה"חיכוך" מגביר את השנאה, יתכן. אך האם מסירת הארץ לרשות הפלשתינית הקטינה את השנאה?
הסכמי אוסלו הביאו לעולם את הרשות הפלשתינית שהקימה מיד מערכות תעמולה, תקשורת ו"חינוך" שטיפחו דור שלם של מחבלים מורעלים. זוהי הסיבה להעדרו של סיכוי לשלום עם הפלשתינים שעליו אפילו השמאל כבר אינו מעז לפנטז. ממשלות אוסלו שהבליגו והעלימו עין מהפרות ההסכמים חיסלו במו ידיהן את האפשרות לשלום עם החברה אכולת השנאה שיצרה הרשות הפלשתינית.
המסקנה ההזויה של השמאל, בריחה אל מעבר לגדר, באשליה שהערבים יניחו לנו קורסת כעת שוב לנגד עינינו עם כל מטחי רקטות הקסאם הממשיכות לנחות למרבה ההפתעה גם לאחר "הפסקת החיכוך" האולטימטיבית שהובטחה לנו ערב ההתנתקות.
כצפוי, מתחיל לזלוג לעזה ארסנל זהה לזה הקיים בלבנון והמכסה את כל צפון הארץ עד חדרה. מי שישרטט קשת ארטילרית מעזה באותו טווח איום של לבנון, יחרד להיווכח כי היא כוללת את תל אביב עד להרצליה, ירושלים, באר שבע, דימונה, הכורים האטומיים, רוב בסיסי חיל האויר ורוב המרכזים המסחריים, הבטחוניים והתעשייתיים העיקריים של ישראל. איש חמס שהתראיין בזמנו בנושא הגדר לפני הקמתה נשמע משועשע למדי. "בבקשה, בנו לכם את הגדר, ומהר מאד ננהל מו"מ על הגבלת טילים הדדית". המצב המתפתח ברצועה מתאים לחלוטין לדבריו שמשמעותם היא יצירתו של איזון אסטרטגי חמור בין מדינת ישראל לכנופיית טרור. לכך התכוונו אבא אבן, שר החוץ בשנות ה-60 שכינה את גבולות 67 "גבולות אושוויץ" ובוגי יעלון שקבע לא מזמן כי גבולות 67 אינם ניתנים להגנה.
ההתנתקות החד צדדית יצרה לנו בעיה נוספת, חמורה לא פחות. הרגשת הנצחון של הערבים העלתה את המוטיבציה הרצחנית שלהם עד לשמים, והסיסמה שהביאה את החמאס לשלטון הייתה "חמש שנות מלחמה (של החמאס בעזה) הביאו יותר מעשר שנות הסכמים (של הרשות הפלשתינית)". הם מעדיפים לפרש את הנסיגה כתבוסה צבאית ישראלית וגם להם קשה לעכל שמדובר באפשרות של ספין חסר אחריות של שרון וחבורתו לצורך התחמקות מאישומי השחיתות. החיוך השחצני המרוח על פרצופו של הטרור לא ימחק, אלא רק לאחר שנחזיר את המצב לקדמותו, נשתלט שוב על השטח ונקים מחדש את הישובים שהרסנו ברוב טימטומנו.
כל מצב שהינו פחות מחזרה מוחלטת למצב הקודם לא יבטל את החישוב הערבי שפשע הטרור השתלם. אך מדינת ישראל ממולכדת ע"י ממשלת "קדימה" שאינה מסוגלת לעשות זאת בשל ההודאה המביכה הכרוכה בכך כי כל המהלך של ההתנתקות היה שגוי. במקום לרדת מן העץ מעדיפים אולמרט וחכמיו לטפס גבוה יותר - לבריחה אל פאתי פתח תקוה, כפר סבא, ירושלים, חדרה ובאר שבע.
מדינת ישראל צריכה לבחור בין המשך הבריחה מארץ ישראל, שתגביר את להבות הטרור לעוצמות אדירות, לבין כיבושה למרות החסרונות הכרוכות בשליטה על הערבים. אין כרגע אפשרות נוספת והמציאות תוביל בהכרח לחזרה לשטח במחיר שיעלה ככל שהמהלך ישתהה.