השיח הציבורי וההתנהלות הלאומית בנושאי השואה ולקחיה ממחישים עד כמה רובו המוחלט של העם, בין אם ימין או שמאל, עדיין אינו מבין את פשר השואה ולקחיה.
אנחנו יכולים להקים אנדרטות, מוזיאונים ואתרים המנציחים את זכר השואה, אלא שעם הזמן ניווכח שדווקא האתרים המרשימים האלה מוזילים את זכר השואה וממאיסים את היהודים על הגויים ביתר שאת. באשר לנו, כל אותם טקסי זיכרון מרטיטים בהיכלות הקודש להנצחת זכר השואה רק מסיטים אותנו יותר מן העיקר אל הטפל. כך גם הטאבו האווילי על השוואת השואה, דווקא כאשר היא מתבקשת מאליה ולא כאשר השמאל מתמרן אותה לצרכיו כיבואן של אסונות בנוסח השואה.
לנוכח כל השוואה של השואה לאירועי פורענות אחרים בהיסטוריה האנושית, אנחנו מגיבים בהוקעה על זילות זכר השואה ופגיעה בייחודו ההיסטורי של האסון היהודי. אלא שמאז השואה וגם לפניה אירעו מעשי זוועה של רצח עמים, והארמנים בצדק משוועים להכרה בשואה שלהם. שלא לדבר על הזוועה בקמבודיה, ועל רצח עם שיטתי של אפריקנים, אלה בידי אלה, ובעצם על ידי תרבות האדם הלבן.
נגד כל אלה המתעקשים להשוות בין האסון הלאומי שלנו לבין שואות היסטוריות אחרות אנחנו מתריסים מייד, ומדגישים את ייחודיותה של השואה היהודית בכך שהיא התבצעה כתוכנית להשמדתו המוחלטת של העם היהודי. אלא שכנראה נוח לנו להתעלם משואות של עמים "נחותים", דוגמת קמבודים ואפריקנים למיניהם. שלא נשגה בדעות קדומות, הג'נוסיידים למיניהם בקמבודיה, באפריקה ובמקומות אחרים אכן נועדו להשמיד את הקורבן עד אחרון אנשיו.
כדי להתמודד כראוי עם טראומת השואה ולהפיק את לקחיה, עלינו להבין מה היה חלקנו בהכשרת הקרקע לאסון הלאומי ובהכנת התפאורה לתיאטרון הדמדומים שבו הפיק היטלר את חזיון הזוועה שלו באין מפריע. כלומר, לקח השואה חייב להיות מופנה אך ורק כלפינו, וכל ניסיון ליישב את חשבון השואה עם עמים אחרים הוא בבחינת זילות השואה. ככלל, השואה הייתה פרויקט אירופאי תוך שיתוף פעולה פסיבי אמריקאי, כך שלמעשה עלינו להיות מסוכסכים עם העולם כולו בשל מעורבות זו או אחרת ביצירת התנאים למימושה.
הנתונים הסטטיסטיים על המעורבות הפוליטית האינטנסיבית של היהודים בבוואריה של רפובליקת ויימאר ועל שיעור נישואי התערובת של יהודים לבני זוג גרמניים משקפים את טיבה של הקרקע התרבותית שממנה צמח הנאציזם. חוגי היהודים המתבוללים כפו את רוחניותם הפגומה על העם הגרמני בפעילות נלהבת של פוליטיקה שמאלנית-רדיקלית-קוסמופוליטית עד כדי יצירת תחושת איום בקרב הציבור הגרמני על עצם זהותו הלאומית, שאותה ניצל היטלר ביעילות. היהודים המתבוללים (כ- 40% מכלל הקהילה היהודית בגרמניה) מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר, שגם הוגה חוקתה, הוגו פרויס, היה יהודי.
את השואה ולקחיה יש לבחון על פי אמות מידה של אחריות היהודים ליצירת כרוניקה של פורענויות. שהרי עוצמתו הרוחנית של העם היהודי היא חרב פיפיות, שמכה בעם היהודי כל אימת שהוא בוגד במורשתו, בזהותו ובייעודו. לא בכדי הגדיר צ'רצ'יל את היהודי הרדיקלי כהורס ציוויליזציות. לכן, הנמקת ייחודיותה של השואה במושגים השוואתיים של זוועה אנושית, שאין דומה לה כביכול בהיסטוריה האנושית, נידונה לכישלון. שכן, האנושות ממשיכה לייצר מעשי זוועה בסדר גודל מפלצתי שאינו נבלע בצילה של השואה, ומוזיאוני הגולגלות בקמבודיה מדברים בעד עצמם.
מזעור זכר השואה לשיווק אגרסיבי של תעשיית הנצחה, המתמקדת בשחזור כפייתי של הסדיזם האנושי באחד משיאיו ההיסטוריים, לוקה בחוסר הבנה וברדידות המאיימים על קיומו של העם היהודי. בעוד מסורת ההנצחה ממשיכה להתמקד בסימפטומים של השואה, היא מזניחה לחלוטין את גורמיה. כך ממשיך העם היהודי "להנציח" את זכר השואה, ואפילו אינו חש בכך שהוא רוקח לעצמו שואה חדשה. האירוניה הטרגית של אבסורד ההנצחה נוסקת לשחקים באותו מחזה בלהה של היפוך יוצרות, שבו מחולליה של השואה הבאה הם אלה המטיפים מוסר לקורבנותיה הפוטנציאליים מקרב בני עמם.
אותו זן של שמאל יהודי רדיקלי קוסמופוליטי, שבימי רפובליקת ויימאר הכשיר את הקרקע הגרמנית לעלייתו המטאורית של הנאציזם, הוא זה הפועל עכשיו להשמיד את העם היהודי בארצו על פי אותו מתווה של התנתקות מהזהות הלאומית, המוסרית וההיסטורית. אלא שהיהודי המתבולל בגרמניה הוא שה תמים לעומת בן דמותו של ימינו המכונה שמאלן ישראלי. בהתחשב בתסבוכת הקיומית של נסיבות הגלות, היהודי המתבולל בגרמניה של טרם שואה יכול ליהנות מנסיבות מקילות. שלא לדבר על כך שחלק מאותם יהודים מתבוללים, על אף התנכרותם למורשתם הלאומית, ניצלו את מעמדם הפוליטי על מנת לסייע לבני עמם.
אם כן, איזה נסיבות מקילות ניתן לדלות מתהום הנשייה על מנת לתרץ את זוועת מעשיו של יהודי שמאלן בן ימינו החי חופשי בארצו וזומם להחריב, לעקור ולנשל כל זכר לצביון יהודי... אין ערך לזכר השואה ללא הפקת לקחיה הקיומיים, שאמורים להתמקד קודם כל בגורמיה ורק אחר כך בתוצאותיה. כאשר האשמדאי הרדיקלי בן ימינו טומן את זרע הפורענות במעשי חורבן והגליה נגד בני עמו, שאפילו בני דמותו הרדיקליים בגלות לא העלו על דעתם בסיוטיהם הגרועים ביותר, יש להבין אחת ולתמיד כי "ההתנתקות" היא תרחיש נורא יותר מן השואה. מי שלא הבין זאת, לפחות שיכין את עצמו לפורענות הבאה שרוקחים עבורו בני עמו.
אנחנו יכולים להקים אנדרטות, מוזיאונים ואתרים המנציחים את זכר השואה, אלא שעם הזמן ניווכח שדווקא האתרים המרשימים האלה מוזילים את זכר השואה וממאיסים את היהודים על הגויים ביתר שאת. באשר לנו, כל אותם טקסי זיכרון מרטיטים בהיכלות הקודש להנצחת זכר השואה רק מסיטים אותנו יותר מן העיקר אל הטפל. כך גם הטאבו האווילי על השוואת השואה, דווקא כאשר היא מתבקשת מאליה ולא כאשר השמאל מתמרן אותה לצרכיו כיבואן של אסונות בנוסח השואה.
לנוכח כל השוואה של השואה לאירועי פורענות אחרים בהיסטוריה האנושית, אנחנו מגיבים בהוקעה על זילות זכר השואה ופגיעה בייחודו ההיסטורי של האסון היהודי. אלא שמאז השואה וגם לפניה אירעו מעשי זוועה של רצח עמים, והארמנים בצדק משוועים להכרה בשואה שלהם. שלא לדבר על הזוועה בקמבודיה, ועל רצח עם שיטתי של אפריקנים, אלה בידי אלה, ובעצם על ידי תרבות האדם הלבן.
נגד כל אלה המתעקשים להשוות בין האסון הלאומי שלנו לבין שואות היסטוריות אחרות אנחנו מתריסים מייד, ומדגישים את ייחודיותה של השואה היהודית בכך שהיא התבצעה כתוכנית להשמדתו המוחלטת של העם היהודי. אלא שכנראה נוח לנו להתעלם משואות של עמים "נחותים", דוגמת קמבודים ואפריקנים למיניהם. שלא נשגה בדעות קדומות, הג'נוסיידים למיניהם בקמבודיה, באפריקה ובמקומות אחרים אכן נועדו להשמיד את הקורבן עד אחרון אנשיו.
כדי להתמודד כראוי עם טראומת השואה ולהפיק את לקחיה, עלינו להבין מה היה חלקנו בהכשרת הקרקע לאסון הלאומי ובהכנת התפאורה לתיאטרון הדמדומים שבו הפיק היטלר את חזיון הזוועה שלו באין מפריע. כלומר, לקח השואה חייב להיות מופנה אך ורק כלפינו, וכל ניסיון ליישב את חשבון השואה עם עמים אחרים הוא בבחינת זילות השואה. ככלל, השואה הייתה פרויקט אירופאי תוך שיתוף פעולה פסיבי אמריקאי, כך שלמעשה עלינו להיות מסוכסכים עם העולם כולו בשל מעורבות זו או אחרת ביצירת התנאים למימושה.
הנתונים הסטטיסטיים על המעורבות הפוליטית האינטנסיבית של היהודים בבוואריה של רפובליקת ויימאר ועל שיעור נישואי התערובת של יהודים לבני זוג גרמניים משקפים את טיבה של הקרקע התרבותית שממנה צמח הנאציזם. חוגי היהודים המתבוללים כפו את רוחניותם הפגומה על העם הגרמני בפעילות נלהבת של פוליטיקה שמאלנית-רדיקלית-קוסמופוליטית עד כדי יצירת תחושת איום בקרב הציבור הגרמני על עצם זהותו הלאומית, שאותה ניצל היטלר ביעילות. היהודים המתבוללים (כ- 40% מכלל הקהילה היהודית בגרמניה) מילאו תפקידי מפתח ברפובליקת ויימאר, שגם הוגה חוקתה, הוגו פרויס, היה יהודי.
את השואה ולקחיה יש לבחון על פי אמות מידה של אחריות היהודים ליצירת כרוניקה של פורענויות. שהרי עוצמתו הרוחנית של העם היהודי היא חרב פיפיות, שמכה בעם היהודי כל אימת שהוא בוגד במורשתו, בזהותו ובייעודו. לא בכדי הגדיר צ'רצ'יל את היהודי הרדיקלי כהורס ציוויליזציות. לכן, הנמקת ייחודיותה של השואה במושגים השוואתיים של זוועה אנושית, שאין דומה לה כביכול בהיסטוריה האנושית, נידונה לכישלון. שכן, האנושות ממשיכה לייצר מעשי זוועה בסדר גודל מפלצתי שאינו נבלע בצילה של השואה, ומוזיאוני הגולגלות בקמבודיה מדברים בעד עצמם.
מזעור זכר השואה לשיווק אגרסיבי של תעשיית הנצחה, המתמקדת בשחזור כפייתי של הסדיזם האנושי באחד משיאיו ההיסטוריים, לוקה בחוסר הבנה וברדידות המאיימים על קיומו של העם היהודי. בעוד מסורת ההנצחה ממשיכה להתמקד בסימפטומים של השואה, היא מזניחה לחלוטין את גורמיה. כך ממשיך העם היהודי "להנציח" את זכר השואה, ואפילו אינו חש בכך שהוא רוקח לעצמו שואה חדשה. האירוניה הטרגית של אבסורד ההנצחה נוסקת לשחקים באותו מחזה בלהה של היפוך יוצרות, שבו מחולליה של השואה הבאה הם אלה המטיפים מוסר לקורבנותיה הפוטנציאליים מקרב בני עמם.
אותו זן של שמאל יהודי רדיקלי קוסמופוליטי, שבימי רפובליקת ויימאר הכשיר את הקרקע הגרמנית לעלייתו המטאורית של הנאציזם, הוא זה הפועל עכשיו להשמיד את העם היהודי בארצו על פי אותו מתווה של התנתקות מהזהות הלאומית, המוסרית וההיסטורית. אלא שהיהודי המתבולל בגרמניה הוא שה תמים לעומת בן דמותו של ימינו המכונה שמאלן ישראלי. בהתחשב בתסבוכת הקיומית של נסיבות הגלות, היהודי המתבולל בגרמניה של טרם שואה יכול ליהנות מנסיבות מקילות. שלא לדבר על כך שחלק מאותם יהודים מתבוללים, על אף התנכרותם למורשתם הלאומית, ניצלו את מעמדם הפוליטי על מנת לסייע לבני עמם.
אם כן, איזה נסיבות מקילות ניתן לדלות מתהום הנשייה על מנת לתרץ את זוועת מעשיו של יהודי שמאלן בן ימינו החי חופשי בארצו וזומם להחריב, לעקור ולנשל כל זכר לצביון יהודי... אין ערך לזכר השואה ללא הפקת לקחיה הקיומיים, שאמורים להתמקד קודם כל בגורמיה ורק אחר כך בתוצאותיה. כאשר האשמדאי הרדיקלי בן ימינו טומן את זרע הפורענות במעשי חורבן והגליה נגד בני עמו, שאפילו בני דמותו הרדיקליים בגלות לא העלו על דעתם בסיוטיהם הגרועים ביותר, יש להבין אחת ולתמיד כי "ההתנתקות" היא תרחיש נורא יותר מן השואה. מי שלא הבין זאת, לפחות שיכין את עצמו לפורענות הבאה שרוקחים עבורו בני עמו.