שמואל הולנדר, שנקרא בעיתונים במין קיצור חברי "הנציב", באמת מזכיר קצת בהליכותיו ובמראה החנוני והקר שלו, את דמות הנציב העליון הבריטי. אבל ההתנהגות שלו השבוע הזכירה לי דווקא בדיחה סובייטית.
בימי ברז'נייב, הממשלה הסובייטית הזמינה קבוצת אנשי עסקים אמריקנים לסיור באזור תעשייתי ברוסיה. בין היתר ביקרו בתחנת רכבת, שם התפאר המדריך מטעם הממשלה, ואמר: "בתחנה הזאת עוצרת כל שעה הרכבת המהירה למוסקבה, כל 30 דקות עוברת רכבת משא עמוסת חומרי גלם, ואחת ל-10 דקות יוצאת מפה רכבת נוסעים אל המפעלים והמכרות ומהם". "סליחה", אמר אחד האורחים, "אני מרגיש לא טוב, ולכן בזמן שאתם הייתם במוזיאון ובפארק העירוני, אני ישבתי וחיכיתי לכם פה. בקיצור אני יושב פה כבר שלוש שעות, וכל הזמן הזה לא עברה פה אף רכבת, לא הלוך ולא חזור, ואפילו חתול לא נכנס לתחנה". "נכון", אמר המדריך הסובייטי, "אבל אצלכם יש אפליה נגד השחורים".
נכון, מר הולנדר, שבדרך כלל ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אבל לפעמים זה מגוחך. מבקר המדינה העמיד מולך שאלות מאוד ספציפיות וממוקדות. במקומות אלה ואלה פעלת שלא כהלכה. הוא לא אמר מה הציון הסופי שלך, וכמה נקודות ממאה יורדות לך בגלל הליקויים האלה. הוא לא שפט אותך ואפילו לא אמר שהוא יותר טוב ממך. זה בכלל לא רלוונטי. הוא לא מתחרה שלך או אויב שלך. זה לא מאבק פוליטי ולא קרב תרנגולים, זה הג'וב שלו. תפקידו הוא לחפש לכלוכים ולמצוא איפה הביוב סתום. הג'וב שלך הוא להגיב על זה או בהסברים או במעשים. אתה יכול לומר למבקר: טעית. נעלמו מעיניך עובדות אלה ואלה, ומנגד אתה יכול לומר אכן צדקת, פעלתי לא נכון, בכוונתי לתקן את זה. אתה לא יכול להרים את עצמך על הכתפיים של עצמך ולהיות גם בעצמך אלפי אוהדיך שרוקדים סביבך, וקוראים הוא זכאי הוא זכאי. ובעיקר אין לך היתר לצעוק השופט הביתה.
איתי לא מתעסקים
לא היה שווה להתעכב על זה כל כך הרבה אילו היה מדובר רק בגיחוך, אבל מדובר בסכנה. אין שום ספק שמי שיחפש, ימצא ליקויים גם אצל המבקר עצמו. כמובן שהאנשים המופקדים על השיפוט ועל הביקורת חייבים לבדוק את עצמם בשבעים ושבע עיניים, יותר מכל אחד אחר, והשאלה מי יבקר את המבקר היא שאלה חשובה ולגיטימית. לא לגיטימית הטענה: סתום את הפה כי גם אצלך יש לכלוך. כשהטענה הזו נאמרת כלפי מבקר המדינה, היא בריונות. היא בעצם לשרוף את המועדון.
בניגוד גמור למראה של הולנדר ולרטוריקה שלו ("עשרות שנים אני בשירות המדינה, לא עשיתי לביתי, אני נלחם על שמי הטוב ועל נקיון כפי" וכולי), מה שהולנדר אמר השבוע באמת, הוא: תיזהר חביבי, איתי לא מתעסקים. מי שמתחיל איתי חוטף בפרצוף. מה שמדאיג הוא שזה עבר בסדר. התקשורת והמסדרונות הפוליטיים התייחסו לסיפור כאילו לא מדובר בתגובה בריונית של מבוקר שמתנפל על המבקר, אלא במלחמת גנרלים קצת מביכה אבל לגיטימית, בין שני ראשי מערכות נכבדים, שבה זה צודק ומצד שני גם זה צודק.
המעמד הבריוני הסמוי
אני לא יכול להעלות בזיכרוני תקדים למה שקרה השבוע. אני לא זוכר מצב שבו מבוקר תקף את מבקר המדינה באגרוף נגדי. היו הרבה מקרים שבהם מבוקר או חשוד או נחקר, טענו שנעשה להם עוול, ודעת הקהל הייתה פתוחה להקשיב להם. אבל האוזניים נאטמו כאשר מישהו ניסה להתחמק מלהשיב על ביקורת באמצעות הטענה שהשופט צריך לסתום את הפה כי הוא בעצמו מלוכלך. להולנדר זה עבר יחסית בסדר. האם המסקנה היא שיש באמת מעמד כזה בישראל, מעמד האנשים שלא כדאי להתעסק איתם?
ביומיים שלפני פרסום דו"ח הביקורת צצו פתאום בעיתונים הגדולים תחקירים לא מחמיאים על כל מיני בעיות זוטות בעברו של המבקר לינדנשטראוס. לפני שבע שנים, כשהוא היה שופט מחוזי, מישהו לכאורה עשה פרוטקציה לבת שלו. הוא ישב בוועדה ציבורית של הכנסת ושם העבירו 20 אלף שקל לאיזה מוסד שהוא חפץ ביקרו. העוזרת האישית שלו מרוויחה כך וכך שקלים לחודש. דברים כאלה, קשה להאמין שזה לא היה יזום ומתוכנן על ידי מישהו. מי אסף את הפרטים האלה, מי חילק את העוגיות לעיתונים בחלוקה כל כך מאורגנת, עוגייה לכל ילד. האם זה קשור למלחמה של הולנדר נגד המבקר, או אולי עומדים מאחורי זה מבוקרים אחרים, שהלכו באותה שיטה, ואותתו למבקר באמצעות ההדלפה: אדוני, אם תלכלך אותי אלכלך אותך. אני לא יודע. מה שברור לי שיש כאן עוד טביעות אצבע של המעמד הבריוני הסמוי, ושהמעמד הזה מקושר איכשהו גם לתקשורת.
לעיתונאים אני מציע להשקיע חשיבה בשאלה: איך לאתר את אנשי המעמד הזה? ומה לעשות כדי שלא להפוך כלי שרת בידיהם?
בימי ברז'נייב, הממשלה הסובייטית הזמינה קבוצת אנשי עסקים אמריקנים לסיור באזור תעשייתי ברוסיה. בין היתר ביקרו בתחנת רכבת, שם התפאר המדריך מטעם הממשלה, ואמר: "בתחנה הזאת עוצרת כל שעה הרכבת המהירה למוסקבה, כל 30 דקות עוברת רכבת משא עמוסת חומרי גלם, ואחת ל-10 דקות יוצאת מפה רכבת נוסעים אל המפעלים והמכרות ומהם". "סליחה", אמר אחד האורחים, "אני מרגיש לא טוב, ולכן בזמן שאתם הייתם במוזיאון ובפארק העירוני, אני ישבתי וחיכיתי לכם פה. בקיצור אני יושב פה כבר שלוש שעות, וכל הזמן הזה לא עברה פה אף רכבת, לא הלוך ולא חזור, ואפילו חתול לא נכנס לתחנה". "נכון", אמר המדריך הסובייטי, "אבל אצלכם יש אפליה נגד השחורים".
נכון, מר הולנדר, שבדרך כלל ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, אבל לפעמים זה מגוחך. מבקר המדינה העמיד מולך שאלות מאוד ספציפיות וממוקדות. במקומות אלה ואלה פעלת שלא כהלכה. הוא לא אמר מה הציון הסופי שלך, וכמה נקודות ממאה יורדות לך בגלל הליקויים האלה. הוא לא שפט אותך ואפילו לא אמר שהוא יותר טוב ממך. זה בכלל לא רלוונטי. הוא לא מתחרה שלך או אויב שלך. זה לא מאבק פוליטי ולא קרב תרנגולים, זה הג'וב שלו. תפקידו הוא לחפש לכלוכים ולמצוא איפה הביוב סתום. הג'וב שלך הוא להגיב על זה או בהסברים או במעשים. אתה יכול לומר למבקר: טעית. נעלמו מעיניך עובדות אלה ואלה, ומנגד אתה יכול לומר אכן צדקת, פעלתי לא נכון, בכוונתי לתקן את זה. אתה לא יכול להרים את עצמך על הכתפיים של עצמך ולהיות גם בעצמך אלפי אוהדיך שרוקדים סביבך, וקוראים הוא זכאי הוא זכאי. ובעיקר אין לך היתר לצעוק השופט הביתה.
איתי לא מתעסקים
לא היה שווה להתעכב על זה כל כך הרבה אילו היה מדובר רק בגיחוך, אבל מדובר בסכנה. אין שום ספק שמי שיחפש, ימצא ליקויים גם אצל המבקר עצמו. כמובן שהאנשים המופקדים על השיפוט ועל הביקורת חייבים לבדוק את עצמם בשבעים ושבע עיניים, יותר מכל אחד אחר, והשאלה מי יבקר את המבקר היא שאלה חשובה ולגיטימית. לא לגיטימית הטענה: סתום את הפה כי גם אצלך יש לכלוך. כשהטענה הזו נאמרת כלפי מבקר המדינה, היא בריונות. היא בעצם לשרוף את המועדון.
בניגוד גמור למראה של הולנדר ולרטוריקה שלו ("עשרות שנים אני בשירות המדינה, לא עשיתי לביתי, אני נלחם על שמי הטוב ועל נקיון כפי" וכולי), מה שהולנדר אמר השבוע באמת, הוא: תיזהר חביבי, איתי לא מתעסקים. מי שמתחיל איתי חוטף בפרצוף. מה שמדאיג הוא שזה עבר בסדר. התקשורת והמסדרונות הפוליטיים התייחסו לסיפור כאילו לא מדובר בתגובה בריונית של מבוקר שמתנפל על המבקר, אלא במלחמת גנרלים קצת מביכה אבל לגיטימית, בין שני ראשי מערכות נכבדים, שבה זה צודק ומצד שני גם זה צודק.
המעמד הבריוני הסמוי
אני לא יכול להעלות בזיכרוני תקדים למה שקרה השבוע. אני לא זוכר מצב שבו מבוקר תקף את מבקר המדינה באגרוף נגדי. היו הרבה מקרים שבהם מבוקר או חשוד או נחקר, טענו שנעשה להם עוול, ודעת הקהל הייתה פתוחה להקשיב להם. אבל האוזניים נאטמו כאשר מישהו ניסה להתחמק מלהשיב על ביקורת באמצעות הטענה שהשופט צריך לסתום את הפה כי הוא בעצמו מלוכלך. להולנדר זה עבר יחסית בסדר. האם המסקנה היא שיש באמת מעמד כזה בישראל, מעמד האנשים שלא כדאי להתעסק איתם?
ביומיים שלפני פרסום דו"ח הביקורת צצו פתאום בעיתונים הגדולים תחקירים לא מחמיאים על כל מיני בעיות זוטות בעברו של המבקר לינדנשטראוס. לפני שבע שנים, כשהוא היה שופט מחוזי, מישהו לכאורה עשה פרוטקציה לבת שלו. הוא ישב בוועדה ציבורית של הכנסת ושם העבירו 20 אלף שקל לאיזה מוסד שהוא חפץ ביקרו. העוזרת האישית שלו מרוויחה כך וכך שקלים לחודש. דברים כאלה, קשה להאמין שזה לא היה יזום ומתוכנן על ידי מישהו. מי אסף את הפרטים האלה, מי חילק את העוגיות לעיתונים בחלוקה כל כך מאורגנת, עוגייה לכל ילד. האם זה קשור למלחמה של הולנדר נגד המבקר, או אולי עומדים מאחורי זה מבוקרים אחרים, שהלכו באותה שיטה, ואותתו למבקר באמצעות ההדלפה: אדוני, אם תלכלך אותי אלכלך אותך. אני לא יודע. מה שברור לי שיש כאן עוד טביעות אצבע של המעמד הבריוני הסמוי, ושהמעמד הזה מקושר איכשהו גם לתקשורת.
לעיתונאים אני מציע להשקיע חשיבה בשאלה: איך לאתר את אנשי המעמד הזה? ומה לעשות כדי שלא להפוך כלי שרת בידיהם?