"אין לך הר שלא ייכבש בכחה של הקרבה" (דוד רזיאל הי"ד).
"האם תהיה מוכן לעשות כל אשר אומר לך?", שאל ז'בוטינסקי. "מוכן ומזומן" השיבו 'בן ענת'. "אותך אני מחפש כבר חמש עשרה שנה...", הפטיר ז'בוטינסקי.
היום, לפני שישים וחמש שנה, בכ"ג אייר ה'תש"א, החזיר את נשמתו בטהרה מפקד האצ"ל, אלוף 'בן ענת', דוד רזיאל הי"ד. הוא נהרג בפעילות אנטי-גרמנית בעיראק. בסייעו לצבא הבריטי.
דוד רזיאל היה דמות של מנהיג ללא חת, שפקודיו העריצוהו ואהבוהו ללא מצרים. במשך שנתיים הוא למד אצל הראי"ה בישיבה המרכזית העולמית. באישיותו התגלמו הספרא והסייפא. איש פיוטי ומחונן, ויחד עם זאת טקטיקן ואיש צבא, משכמו ומעלה. גבוה מכל העם.
איני יכול שלא לשוות לנגד עיני את דמותו האצילית בימים אלו, כאשר הבלבול והייאוש מחלחלים בכל פינה. "בימים אדומים של פרעות ודמים בלילות השחורים של ייאוש...".
בימי פרעות תרפ"ט הצטרף דוד רזיאל לשורת מתנדבים שליוו למנוחת עולמים את נרצחי הטבח בחברון. עם הקמת האצ"ל הצטרף לשורותיו, ולאחר פרישת תהומי ומפקדים אחרים חזרה ל"הגנה", קיבל את הפיקוד על האצ"ל מז'בוטינסקי. מעבר לשבירת ה"הבלגה" ולפעילות נגד הפורעים הערבים בירושלים הוא פעל תוך תפיסה מערכתית של הקמת תשתית לצבא העברי שיקום בארץ ישראל.
בנוסף, הכניס רזיאל את האצ"ל לפעילות נגד הספר הלבן ב"העפלה" העלייה ה"בלתי לגלית". הוא אף נעצר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו, ואחר כך הועבר לצריפין.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריז האצ"ל תחת פיקודו על "הפסקת אש" עם האימפריה הבריטית, והוא שוחרר מהכלא כדי לעזור למאמץ המלחמתי. הוא נשלח על ידי הבריטים, יחד עם שלושה מחייליו, למבצע חבלה ומודיעין בחבנייה שבעיראק, ושם מצא את מותו בהפצצה גרמנית מן האוויר. בן 31 היה במותו.
בשנת תש"ך הועלו עצמותיו לאחר מאמצים מרובים לארץ. הרב צבי יהודה ספד לו.
נזכרתי בדמותו שוב, כשראיתי את הידיעה ש"בישיבת 'מרכז הרב' לא ינאמו השנה אישי ציבור וקצינים בכירים ביום ירושלים". הנימוק שניתן לכך הוא שאחרי ה"התנתקות" (איך אנשים בתוכנו מסוגלים לכנות את הפשע הזה במילים מכובסות שכאלה?) הציבור "לא ממש מתלהב" מאלה שנתנו יד ל"התנתקות", וצריך לזכור שלא מזמינים אנשים כדי שיתבזו...
כמובן ש"איננו מחרימים את הצבא", אלא "הצבא הוא זה שמחרים את הרבנים". האם אנחנו עד כדי כך רופסים בדעתנו ובנפשנו עד שאנו מחפשים את התירוץ ש"הם" התחילו?
זה מזכיר לי את אותו משוגע שנתפס עומד על ארבע ונובח מול כלב. "מה אתה עושה?" תמהו העוברים ושבים. "זה הוא התחיל!" הצביע המשוגע כלפי הכלב...
כל ההתעסקות בזה מעוררת בי את החשש הכבד, שבעצם כל השנים בהן נאמו אנשי צבא וממשלה בישיבת "מרכז הרב", יותר ממה שזה היה בשביל לכבד אותם, זה היה בשביל לכבד את עצמנו בנוכחותם. שנרגיש עם עצמנו "בסדר". אם החילוניים והצבא נותנים לנו את הגושפנקא בהיותם נוכחים אצלנו, אז סימן שזה בסדר. כביכול אנו צריכים את ה"הכשר" שלהם לכך שמותר לנו לבוא בקהל, למרות היותנו משונים שכאלה, לומדי תורה שכאלה...
צעד אחד נוסף בניסיון לקבל הכשר דומה עושים עוד כל מיני יודעי סוד "רצון העם" העומדים על משמר עמנו (ואולי זה בכלל רעיון, לשנות את ה"מי שבירך" לחיילים מ"העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו" ל"העומדים על משמר עמנו על כל נספחיו"...), ה"נכנעים לתכתיבי העם", כביכול, אם העם בחר ברשע, הרי שהעם רוצה בכך. אמנם לצערנו, אבל מה אפשר לעשות? הבה נתנחל בלבבות, וננסה שוב...
אולי הגיע הזמן שנרים את ראשנו בגאווה, ונדע שאנחנו לא צריכים את הלגיטימציה של ראשי השמאל והצבא בשביל להיות מי שאנו, וללכת אחרי ה' אלוקינו, ואחריו בלבד? מתי נזכור ש"קשר רשעים אינו מן המניין?" ושהכוח שיש בידינו להדוף את האויבים הוא אך ורק מכוחנו המוסרי. וברגע שכוחנו המוסרי דל, הרי ש"אנו המעט מכל העמים" ויכולתנו לנצח אפסית?
הבה נרים ראשנו בגאווה, ונאמר: אנו לא שותפים לרשע! במוסדות בהם מולך הרשע, אין לנו חלק ונחלה.
דבר זה, ממילא, יעורר את ההדים המתאימים בשביל לחזור לנתיב ממנו ירדה המדינה מזמן. נתיב גאולת ישראל השלמה בארץ ישראל השלמה על פי תורת ישראל השלמה.
ביום הזיכרון לדוד רזיאל זצ"ל כדאי שנראה לנגד עינינו את אצילות נפשו וגדולתו, ויחד עם זאת את עמידתו האיתנה וזקיפות הקומה בה ניחן.
דמות צבאית מוסרית כדוד רזיאל הי"ד צריכה ללוות אותנו ולהורות לנו דרך, איזהו מנהיג צבאי ואיש ציבור ראוי לנאום בישיבת "מרכז הרב" ביום שמחת ירושלים.
"האם תהיה מוכן לעשות כל אשר אומר לך?", שאל ז'בוטינסקי. "מוכן ומזומן" השיבו 'בן ענת'. "אותך אני מחפש כבר חמש עשרה שנה...", הפטיר ז'בוטינסקי.
היום, לפני שישים וחמש שנה, בכ"ג אייר ה'תש"א, החזיר את נשמתו בטהרה מפקד האצ"ל, אלוף 'בן ענת', דוד רזיאל הי"ד. הוא נהרג בפעילות אנטי-גרמנית בעיראק. בסייעו לצבא הבריטי.
דוד רזיאל היה דמות של מנהיג ללא חת, שפקודיו העריצוהו ואהבוהו ללא מצרים. במשך שנתיים הוא למד אצל הראי"ה בישיבה המרכזית העולמית. באישיותו התגלמו הספרא והסייפא. איש פיוטי ומחונן, ויחד עם זאת טקטיקן ואיש צבא, משכמו ומעלה. גבוה מכל העם.
איני יכול שלא לשוות לנגד עיני את דמותו האצילית בימים אלו, כאשר הבלבול והייאוש מחלחלים בכל פינה. "בימים אדומים של פרעות ודמים בלילות השחורים של ייאוש...".
בימי פרעות תרפ"ט הצטרף דוד רזיאל לשורת מתנדבים שליוו למנוחת עולמים את נרצחי הטבח בחברון. עם הקמת האצ"ל הצטרף לשורותיו, ולאחר פרישת תהומי ומפקדים אחרים חזרה ל"הגנה", קיבל את הפיקוד על האצ"ל מז'בוטינסקי. מעבר לשבירת ה"הבלגה" ולפעילות נגד הפורעים הערבים בירושלים הוא פעל תוך תפיסה מערכתית של הקמת תשתית לצבא העברי שיקום בארץ ישראל.
בנוסף, הכניס רזיאל את האצ"ל לפעילות נגד הספר הלבן ב"העפלה" העלייה ה"בלתי לגלית". הוא אף נעצר על ידי הבריטים ונכלא בכלא עכו, ואחר כך הועבר לצריפין.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הכריז האצ"ל תחת פיקודו על "הפסקת אש" עם האימפריה הבריטית, והוא שוחרר מהכלא כדי לעזור למאמץ המלחמתי. הוא נשלח על ידי הבריטים, יחד עם שלושה מחייליו, למבצע חבלה ומודיעין בחבנייה שבעיראק, ושם מצא את מותו בהפצצה גרמנית מן האוויר. בן 31 היה במותו.
בשנת תש"ך הועלו עצמותיו לאחר מאמצים מרובים לארץ. הרב צבי יהודה ספד לו.
נזכרתי בדמותו שוב, כשראיתי את הידיעה ש"בישיבת 'מרכז הרב' לא ינאמו השנה אישי ציבור וקצינים בכירים ביום ירושלים". הנימוק שניתן לכך הוא שאחרי ה"התנתקות" (איך אנשים בתוכנו מסוגלים לכנות את הפשע הזה במילים מכובסות שכאלה?) הציבור "לא ממש מתלהב" מאלה שנתנו יד ל"התנתקות", וצריך לזכור שלא מזמינים אנשים כדי שיתבזו...
כמובן ש"איננו מחרימים את הצבא", אלא "הצבא הוא זה שמחרים את הרבנים". האם אנחנו עד כדי כך רופסים בדעתנו ובנפשנו עד שאנו מחפשים את התירוץ ש"הם" התחילו?
זה מזכיר לי את אותו משוגע שנתפס עומד על ארבע ונובח מול כלב. "מה אתה עושה?" תמהו העוברים ושבים. "זה הוא התחיל!" הצביע המשוגע כלפי הכלב...
כל ההתעסקות בזה מעוררת בי את החשש הכבד, שבעצם כל השנים בהן נאמו אנשי צבא וממשלה בישיבת "מרכז הרב", יותר ממה שזה היה בשביל לכבד אותם, זה היה בשביל לכבד את עצמנו בנוכחותם. שנרגיש עם עצמנו "בסדר". אם החילוניים והצבא נותנים לנו את הגושפנקא בהיותם נוכחים אצלנו, אז סימן שזה בסדר. כביכול אנו צריכים את ה"הכשר" שלהם לכך שמותר לנו לבוא בקהל, למרות היותנו משונים שכאלה, לומדי תורה שכאלה...
צעד אחד נוסף בניסיון לקבל הכשר דומה עושים עוד כל מיני יודעי סוד "רצון העם" העומדים על משמר עמנו (ואולי זה בכלל רעיון, לשנות את ה"מי שבירך" לחיילים מ"העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו" ל"העומדים על משמר עמנו על כל נספחיו"...), ה"נכנעים לתכתיבי העם", כביכול, אם העם בחר ברשע, הרי שהעם רוצה בכך. אמנם לצערנו, אבל מה אפשר לעשות? הבה נתנחל בלבבות, וננסה שוב...
אולי הגיע הזמן שנרים את ראשנו בגאווה, ונדע שאנחנו לא צריכים את הלגיטימציה של ראשי השמאל והצבא בשביל להיות מי שאנו, וללכת אחרי ה' אלוקינו, ואחריו בלבד? מתי נזכור ש"קשר רשעים אינו מן המניין?" ושהכוח שיש בידינו להדוף את האויבים הוא אך ורק מכוחנו המוסרי. וברגע שכוחנו המוסרי דל, הרי ש"אנו המעט מכל העמים" ויכולתנו לנצח אפסית?
הבה נרים ראשנו בגאווה, ונאמר: אנו לא שותפים לרשע! במוסדות בהם מולך הרשע, אין לנו חלק ונחלה.
דבר זה, ממילא, יעורר את ההדים המתאימים בשביל לחזור לנתיב ממנו ירדה המדינה מזמן. נתיב גאולת ישראל השלמה בארץ ישראל השלמה על פי תורת ישראל השלמה.
ביום הזיכרון לדוד רזיאל זצ"ל כדאי שנראה לנגד עינינו את אצילות נפשו וגדולתו, ויחד עם זאת את עמידתו האיתנה וזקיפות הקומה בה ניחן.
דמות צבאית מוסרית כדוד רזיאל הי"ד צריכה ללוות אותנו ולהורות לנו דרך, איזהו מנהיג צבאי ואיש ציבור ראוי לנאום בישיבת "מרכז הרב" ביום שמחת ירושלים.