אם ברצוננו להציל את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, ובכך להציל את קיומה של מדינת ישראל, נצטרך כנראה להתחיל עם ביקור של חלק ניכר מהציבור הדתי-לאומי אצל פסיכיאטר, כדי שהוא ירפא אותנו ממחלת נפש המושרשת אצלנו עמוק בתוכנו. וכל עוד אנו סובלים ממנה, לא נוכל לפעול כראוי.
למה אני מתכוונת? לעובדה שכנראה רוב הציבור שלנו אינו מתייחס לתוכניות של גירוש יהודים, חורבן ישובים ומסירת חבלי מולדת לאויב הערבי כאל "פשע". וברגע שהדבר אינו נתפס כ"פשע", אז הציבור אינו יוצא מגדרו כדי לעצור את הדבר. הוכחה לכך קיבלתי שוב כשעיינתי בתגובות לכתבה באינטרנט של ערוץ 7על דברי הרב ליאור שאמר ש"על ישוב להקיא ח"כ מ'קדימה'".
כזכור, נשאל הרב ליאור בתוכניתו השבועית בערוץ 7, ע"י תושב שגר בשכנותו של ח"כ שעבר למפלגת "קדימה", על היחס אליו. "אבקש לשאול בדבר יחסנו המתבקש אל ח"כ דתי, הפועל להחרבת ישובים בארצנו. הנ"ל מתבטא זה זמן רב בדבר הצורך, כדבריו, להחריב מספר רב של ישובים בארץ-ישראל, ומאז נבחר לכנסת פועלו איננו יותר בגדר הבעת דעה בעלמא, אלא מבצע פעולות מעשיות בתוקף תפקידו כמחוקק. הדבר נעשה, כנראה, בשליחותו של ראש הממשלה, לשם הכנה מעשית לגירוש יהודים, החרבת רכושם והגלייתם ממקום מושבם. כיצד יש להתייחס אליו? יש לי היכרות רבת שנים עם הנ"ל, ואני פוגש אותו לעיתים. התנהגותו לבבית ביותר, ואני מתקשה מאוד להשיב לו באורח פנים מאיר, כפי שנהגתי בעבר".
הרב ליאור השיב לדברים ואמר כי "גוף בריא שאוכל דבר מקולקל, מקיא אותו מיד. אם אתם ציבור בריא, אתם באופן טבעי מקיאים אותו החוצה, כדי להישאר בריאים. אם היה לו שכל הוא היה עוזב את הישוב באופן עצמאי, ולא גר במקום בו הוא פועל להחריבו".
לכתבה ענו עשרות אנשים, ולהלן 2 תגובות המבטאות עד כמה מחלת הנפש שלנו חמורה:
תגובה אחת של אישה המגדירה את עצמה "מתנחלת גאה" האומרת: "אל לנו לשכוח שכולנו אחים ולפני הכל, גם כשיש חילוקי דעות, עלינו לכבד אחד את השני". ותגובה עוד יותר פתולוגית, מתושב הקורא לעצמו "בועז-תושב שלא רוצה להקיא": "נכון, אנחנו תושבי הישובים ביהודה ושומרון מתנגדים בכל תוקף לנסיגות ומתעבים את האידיאולוגיה המטורפת מאחוריהם. אבל להקיא שכנים? במחילה מכבוד תורתו, הרב לא מבין מה המשמעות של חיים בישוב קהילתי. אם וכאשר אנו מצליחים לבנות חיי קהילה בריאים, זה בעיקר כי במרוצת השנים היו בתוכנו מריבות, תככים, שיגעונות וכו'... אם נחלצנו מכל אלה, זה רק בגלל שקיבלנו עלינו כקבוצה וכפרטים לסלוח, לבקש סליחה, להבין חולשות ולא להקיא. אם נקיא מה שלא מתאים, נתפרק".
וזאת תשובתי לאותו בועז ואותה מתנחלת "גאה": שאלה לי אליכם. אם מישהו בישוב שלכם היה ידוע כמי שמסתובב בין אנשי הישוב, ובמיוחד בין הילדים ובני הנוער, ומזריק להם בכוח סמים מסוכנים? ומשום מה השלטונות לא היו עוצרים אותו, ולמרות כל הפניות אליו הוא לא היה מרפה, אלא דווקא להיפך- היה מתגאה במעשיו הנפשעים? ואף היה מודיע בריש גלי שבכוונתו להמשיך במעשיו הנוראים ואף אולי גם להתחיל ולאנוס ילדות קטנות. בעקבות כך הייתה קמה קבוצה של הורים הדורשת להקיא את האיש מהישוב. מה הייתם אומרים? ש"אל לנו לשכוח שכולנו אחים, ויש לכבד אחד את השני"? ש"בחיי קהילה עלינו לסלוח ולהבין חולשות"? ש"סך הכל מדובר באדם עם דעות שונות ואת זה יש לכבד"?
או שמא הייתם מצטרפים לאלו הרוצים להקיא אותו מהישוב, ועל מנת להגן על הישוב ועל המשפחה, לא הייתם נותנים לו להתקרב? בטוחני שהייתם מצטרפים לאלו הרוצים להרחיק אותו מהישוב. הייתם מבינים שיש הבדל בין אדם הלוקח סמים ובכך מסכן אך ורק את עצמו, שזה אמנם עצוב אבל זו בעייתו
לבין אדם המסתובב בישוב, ופועל בצורה אקטיבית לסיכון חיי בני הישוב. אותו אדם יש להרחיק. ואם בישוב נמצאים אנשים שלא רוצים להרחיק אותו, אנשים אלה סובלים ממחלת נפש.
ועכשיו באה שאלתי לבועז ולמתנחלת "הגאה" ולכל המחנה שלנו: למה אתם חושבים שמי שפועל בצורה אקטיבית למען חורבן כל ההתיישבות ביש"ע, פעילות המסכנת לא רק את הבית הפרטי שלכם אלא את כל הבית הלאומי, זכאי ליחס אחר מאשר פושע? למה אינכם מתייחסים אל אדם כזה באותה צורה כפי שהייתם מתייחסים למסמם עליו דברתי או לאנס בישוב?
ריבונו של עולם, איך אפשר להתייחס לאנשי "קדימה" וביניהם גם אנשים הקוראים לעצמם "דתיים" כגון עתניאל שנלר, יונתן בשיא ואחרים, כאל אנשים עם סתם עוד "דעה שונה"?! כשמדובר בקבלת אנשים עם "דעות שונות", אין ציבור יותר סובלני מאשר הציבור הדתי-לאומי, ועל כך יש לנו רק להתגאות. אבל פושעי הגירוש אינם מייצגים עוד "דעה שונה". הם בכוח, נגד רצוננו, פועלים כדי לכפות את דעתם על ציבור שלם, ומתכננים בימים אלו להרוס, להחריב ולהשמיד את כל מפעל החיים של אותו ציבור.
הרי יש הבדל בין אדם שאוכל לא כשר, וזו הבעיה הפרטית שלו לבין אדם הבא אליך הביתה, ובאיומי נשק מכריח אותך ובני ביתך לאכול לא כשר. את הראשון אנו ממשיכים לכבד ולאהוב ואת השני אנו מרחיקים ומקיאים מקרבנו. ואם יש אנשים המוכנים לחבק את השני, את ההוא שבא אליך עם איומי נשק, אז אנשים אלו סובלים ממחלת נפש.
ואולי כאן טמונה הסיבה העמוקה באמת לכישלון שלנו הקיץ. אולי מצאנו כאן את הבעיה האמיתית של הציבור שלנו: אולי הבעיה היא שהציבור שלנו אומנם כאב וכואב את חורבן גוש קטיף וצפון השומרון ומסירת השטח לאויב הערבי, אבל הוא לא ממש רואה בזה "פשע". הרי כשמתוכן ומתחולל "פשע", אז עוצרים את החיים ומתגייסים בכל הכוח כדי למנוע את ביצוע הפשע. לא הולכים לעבודה ולא הולכים ללימודים. החיים נעצרים, כל עוד הפושע והפשע פועלים. ואם לא מצליחים בפעם הראשונה, אז מתגייסים עוד יותר ברצינות כדי שבפעם השנייה כן יצליחו למנוע מהפושעים לבצע את זממם.
אבל נגד דבר שהוא אומנם "לא טוב", אבל עדיין בגדר של "גם לא כל כך נורא", מוחים בצורה מתונה כדי שיירשם בספרי ההיסטוריה, אבל לא מעבר לזה.
והעובדה שרוב הציבור שלנו לא התייחס לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון כאל "פשע", ולא התייחס למבצעי הגירוש כאל "פושעים", עם כל ההשלכות לדבר, הוא הוא הכישלון הגדול ביותר של החינוך הדתי-לאומי והוא הסיבה שהמקומות האלו נחרבו בכזו קלות. זו גם הסיבה שרבנים רבים הפרו את מרותו של הרב שפירא, ואמרו לחיילים שלא לסרב פקודה. כי אם זה לא "פשע", אז אין צורך לסרב פקודה.
וכאן כנראה טמון הפתרון למאבק מוצלח נגד תוכנית אולמרט לחורבן ההתיישבות ביו"ש. עלינו להעביר לציבור שלנו קורס מזורז בפסיכיאטריה כדי לרפא את הציבור ממחלת הנפש הנוצרית שלו הנקראת "הקם לחסלך-השכם לחבקו", ולהסביר להם שתוכנית אולמרט מהווה סכנה קיומית לנו ולכל מדינת ישראל, ולכן יש להתייחס אליה כאל "פשע". ברגע שנבין זאת, גם נדע איך לפעול בנחישות ובלי רגישות, כדי שהממשלה תבין שלא כדאי לה להתעסק איתנו.
איפה הפסיכיאטר שיוכל לטפל בציבור שלנו, ובדחיפות?
למה אני מתכוונת? לעובדה שכנראה רוב הציבור שלנו אינו מתייחס לתוכניות של גירוש יהודים, חורבן ישובים ומסירת חבלי מולדת לאויב הערבי כאל "פשע". וברגע שהדבר אינו נתפס כ"פשע", אז הציבור אינו יוצא מגדרו כדי לעצור את הדבר. הוכחה לכך קיבלתי שוב כשעיינתי בתגובות לכתבה באינטרנט של ערוץ 7על דברי הרב ליאור שאמר ש"על ישוב להקיא ח"כ מ'קדימה'".
כזכור, נשאל הרב ליאור בתוכניתו השבועית בערוץ 7, ע"י תושב שגר בשכנותו של ח"כ שעבר למפלגת "קדימה", על היחס אליו. "אבקש לשאול בדבר יחסנו המתבקש אל ח"כ דתי, הפועל להחרבת ישובים בארצנו. הנ"ל מתבטא זה זמן רב בדבר הצורך, כדבריו, להחריב מספר רב של ישובים בארץ-ישראל, ומאז נבחר לכנסת פועלו איננו יותר בגדר הבעת דעה בעלמא, אלא מבצע פעולות מעשיות בתוקף תפקידו כמחוקק. הדבר נעשה, כנראה, בשליחותו של ראש הממשלה, לשם הכנה מעשית לגירוש יהודים, החרבת רכושם והגלייתם ממקום מושבם. כיצד יש להתייחס אליו? יש לי היכרות רבת שנים עם הנ"ל, ואני פוגש אותו לעיתים. התנהגותו לבבית ביותר, ואני מתקשה מאוד להשיב לו באורח פנים מאיר, כפי שנהגתי בעבר".
הרב ליאור השיב לדברים ואמר כי "גוף בריא שאוכל דבר מקולקל, מקיא אותו מיד. אם אתם ציבור בריא, אתם באופן טבעי מקיאים אותו החוצה, כדי להישאר בריאים. אם היה לו שכל הוא היה עוזב את הישוב באופן עצמאי, ולא גר במקום בו הוא פועל להחריבו".
לכתבה ענו עשרות אנשים, ולהלן 2 תגובות המבטאות עד כמה מחלת הנפש שלנו חמורה:
תגובה אחת של אישה המגדירה את עצמה "מתנחלת גאה" האומרת: "אל לנו לשכוח שכולנו אחים ולפני הכל, גם כשיש חילוקי דעות, עלינו לכבד אחד את השני". ותגובה עוד יותר פתולוגית, מתושב הקורא לעצמו "בועז-תושב שלא רוצה להקיא": "נכון, אנחנו תושבי הישובים ביהודה ושומרון מתנגדים בכל תוקף לנסיגות ומתעבים את האידיאולוגיה המטורפת מאחוריהם. אבל להקיא שכנים? במחילה מכבוד תורתו, הרב לא מבין מה המשמעות של חיים בישוב קהילתי. אם וכאשר אנו מצליחים לבנות חיי קהילה בריאים, זה בעיקר כי במרוצת השנים היו בתוכנו מריבות, תככים, שיגעונות וכו'... אם נחלצנו מכל אלה, זה רק בגלל שקיבלנו עלינו כקבוצה וכפרטים לסלוח, לבקש סליחה, להבין חולשות ולא להקיא. אם נקיא מה שלא מתאים, נתפרק".
וזאת תשובתי לאותו בועז ואותה מתנחלת "גאה": שאלה לי אליכם. אם מישהו בישוב שלכם היה ידוע כמי שמסתובב בין אנשי הישוב, ובמיוחד בין הילדים ובני הנוער, ומזריק להם בכוח סמים מסוכנים? ומשום מה השלטונות לא היו עוצרים אותו, ולמרות כל הפניות אליו הוא לא היה מרפה, אלא דווקא להיפך- היה מתגאה במעשיו הנפשעים? ואף היה מודיע בריש גלי שבכוונתו להמשיך במעשיו הנוראים ואף אולי גם להתחיל ולאנוס ילדות קטנות. בעקבות כך הייתה קמה קבוצה של הורים הדורשת להקיא את האיש מהישוב. מה הייתם אומרים? ש"אל לנו לשכוח שכולנו אחים, ויש לכבד אחד את השני"? ש"בחיי קהילה עלינו לסלוח ולהבין חולשות"? ש"סך הכל מדובר באדם עם דעות שונות ואת זה יש לכבד"?
או שמא הייתם מצטרפים לאלו הרוצים להקיא אותו מהישוב, ועל מנת להגן על הישוב ועל המשפחה, לא הייתם נותנים לו להתקרב? בטוחני שהייתם מצטרפים לאלו הרוצים להרחיק אותו מהישוב. הייתם מבינים שיש הבדל בין אדם הלוקח סמים ובכך מסכן אך ורק את עצמו, שזה אמנם עצוב אבל זו בעייתו
לבין אדם המסתובב בישוב, ופועל בצורה אקטיבית לסיכון חיי בני הישוב. אותו אדם יש להרחיק. ואם בישוב נמצאים אנשים שלא רוצים להרחיק אותו, אנשים אלה סובלים ממחלת נפש.
ועכשיו באה שאלתי לבועז ולמתנחלת "הגאה" ולכל המחנה שלנו: למה אתם חושבים שמי שפועל בצורה אקטיבית למען חורבן כל ההתיישבות ביש"ע, פעילות המסכנת לא רק את הבית הפרטי שלכם אלא את כל הבית הלאומי, זכאי ליחס אחר מאשר פושע? למה אינכם מתייחסים אל אדם כזה באותה צורה כפי שהייתם מתייחסים למסמם עליו דברתי או לאנס בישוב?
ריבונו של עולם, איך אפשר להתייחס לאנשי "קדימה" וביניהם גם אנשים הקוראים לעצמם "דתיים" כגון עתניאל שנלר, יונתן בשיא ואחרים, כאל אנשים עם סתם עוד "דעה שונה"?! כשמדובר בקבלת אנשים עם "דעות שונות", אין ציבור יותר סובלני מאשר הציבור הדתי-לאומי, ועל כך יש לנו רק להתגאות. אבל פושעי הגירוש אינם מייצגים עוד "דעה שונה". הם בכוח, נגד רצוננו, פועלים כדי לכפות את דעתם על ציבור שלם, ומתכננים בימים אלו להרוס, להחריב ולהשמיד את כל מפעל החיים של אותו ציבור.
הרי יש הבדל בין אדם שאוכל לא כשר, וזו הבעיה הפרטית שלו לבין אדם הבא אליך הביתה, ובאיומי נשק מכריח אותך ובני ביתך לאכול לא כשר. את הראשון אנו ממשיכים לכבד ולאהוב ואת השני אנו מרחיקים ומקיאים מקרבנו. ואם יש אנשים המוכנים לחבק את השני, את ההוא שבא אליך עם איומי נשק, אז אנשים אלו סובלים ממחלת נפש.
ואולי כאן טמונה הסיבה העמוקה באמת לכישלון שלנו הקיץ. אולי מצאנו כאן את הבעיה האמיתית של הציבור שלנו: אולי הבעיה היא שהציבור שלנו אומנם כאב וכואב את חורבן גוש קטיף וצפון השומרון ומסירת השטח לאויב הערבי, אבל הוא לא ממש רואה בזה "פשע". הרי כשמתוכן ומתחולל "פשע", אז עוצרים את החיים ומתגייסים בכל הכוח כדי למנוע את ביצוע הפשע. לא הולכים לעבודה ולא הולכים ללימודים. החיים נעצרים, כל עוד הפושע והפשע פועלים. ואם לא מצליחים בפעם הראשונה, אז מתגייסים עוד יותר ברצינות כדי שבפעם השנייה כן יצליחו למנוע מהפושעים לבצע את זממם.
אבל נגד דבר שהוא אומנם "לא טוב", אבל עדיין בגדר של "גם לא כל כך נורא", מוחים בצורה מתונה כדי שיירשם בספרי ההיסטוריה, אבל לא מעבר לזה.
והעובדה שרוב הציבור שלנו לא התייחס לחורבן גוש קטיף וצפון השומרון כאל "פשע", ולא התייחס למבצעי הגירוש כאל "פושעים", עם כל ההשלכות לדבר, הוא הוא הכישלון הגדול ביותר של החינוך הדתי-לאומי והוא הסיבה שהמקומות האלו נחרבו בכזו קלות. זו גם הסיבה שרבנים רבים הפרו את מרותו של הרב שפירא, ואמרו לחיילים שלא לסרב פקודה. כי אם זה לא "פשע", אז אין צורך לסרב פקודה.
וכאן כנראה טמון הפתרון למאבק מוצלח נגד תוכנית אולמרט לחורבן ההתיישבות ביו"ש. עלינו להעביר לציבור שלנו קורס מזורז בפסיכיאטריה כדי לרפא את הציבור ממחלת הנפש הנוצרית שלו הנקראת "הקם לחסלך-השכם לחבקו", ולהסביר להם שתוכנית אולמרט מהווה סכנה קיומית לנו ולכל מדינת ישראל, ולכן יש להתייחס אליה כאל "פשע". ברגע שנבין זאת, גם נדע איך לפעול בנחישות ובלי רגישות, כדי שהממשלה תבין שלא כדאי לה להתעסק איתנו.
איפה הפסיכיאטר שיוכל לטפל בציבור שלנו, ובדחיפות?