יש צדק היסטורי מסוים ואולי מעין נקמה תואמת, במינויו של מר שמעון פרס לשר לפיתוח הגליל והנגב. האיש שאחראי, יותר מאחרים, לאובדן המרחב האסטרטגי של מדינת ישראל, ייאלץ להתמודד עם ההשלכות הנוראיות של מחדליו. ואין אני עוסק ברמה העקרונית, שגם היא בעלת השלכות לטווח ארוך של ויתור על התנ"ך, ההיסטוריה, המשפט הבינלאומי, הצדק האנושי ושל בסיס המדינה היהודית בכלל. התעלמות מהעבר של האומה, ונטישת כל מה שהיהודים חלמו ועשו לאורך הדורות כולם. נסתפק בהיבטים הפרגמאטיים, כנהוג לומר כיום, במעשיות של מדינה ליהודים: פינה לשרוד בה בתבל המסוכסכת ולוחמת.
בזמנו, בערב מלחמת ששת הימים, הגדיר אבא אבן, מי שהיה אז שר החוץ של מדינת ישראל, את גבולות המדינה ב-48 תוצאת הסכמי שביתת הנשק, כ"גבולות אושוויץ". האנגלית האוקספורדית של איש העולם הגדול התחננה על נפש האומה היהודית אצל אטומי הלב שכיהנו בראש מדינות העולם. דומה כי מי שלא חי אז יתקשה להבין את תחושת החיסול וההשמדה שמילאה את האווירה במדינה הקטנה והמגויסת, שכל גבריה ישבו על הגבולות מתכוננים למלחמה על עצם הזכות לחיות. והנה מעבר לכל המונח הטעון הזה של אושוויץ, הרי שממש בימים אלו אנו לומדים על בשרנו את המובן האמיתי של הצירוף שטבע מר אבן.
דומה כי מי שלא חי אז יתקשה להבין את תחושת החיסול וההשמדה שמילאה את האווירה במדינה הקטנה והמגויסת, שכל גבריה ישבו על הגבולות מתכוננים למלחמה על עצם הזכות לחיות
הגליל כולו מאוים על ידי כ- 12 אלף טילים, קטיושות ומרגמות שמגיעים עד לחדרה ו"מכסים" את כל מפרץ חיפה, על הנמל ומפעלי הזיקוק והתעשייה. ולא נשכח גם את האיום המתמיד של נשק קל יותר, מסוג זה שפגע בתושב מנרה, בעודו משוטט בשבילי הישוב. הטילים שנחתו בהר מירון אולי הפתיעו את אזרחי המדינה, אך הם היו צפויים לכל בר דעת. ומי שהתלהב מהבריחה המוחלטת מלבנון, מבין עתה קצת במאוחר, שהיה צריך לחשוב על "פתרון יצירתי" יותר. הר מירון הוא מרכז שלו של הגליל. ולחשוב שרק לא מכבר התרכזו שם מאות אלפים בהילולת ל"ג בעומר. לנסות לדמות מתקפת טילים על הריכוז הזה.
מעניין מי יתיר לקיים את העלייה לרשב"י בשנה הבאה? מי יעיז לקחת על עצמו את מה שהתגלה כסכנה ממשית? כמעט אין פינה בטוחה בכל המרחב היפה והפורח של צפון הארץ.
כך גם בדרום המדינה. שיבתם של כוחות צה"ליים קרקעיים לרצועה ופגיעה במחבלים ש"התנחלו" באדמות הישובים היהודיים הפורחים שהיו שם, מלמדים על החיפזון וחוסר המחשבה שבהעברת חבל קטיף לידי המחבלים. האיום של פגיעה מטילים, כולל עתה, מעגל נרחב סביב לחבל עזה כולו. חלק נכבד מחלקו המאוכלס יותר של הנגב. וכבר ניתן לדבר על הסכנה באשדוד ובאר שבע. והאיש פ(ה)(ה)רס שלגלג על מי שהזהיר מפני קטיושות מאיימות מעזה, אינו מסיק את המסקנות. הישובים היהודיים שגורשו משם, ויצירת "יודנריין" באזור, לא סיפקו את יצריהם של ערביי האזור. ובמקום אזור סחר פורח, קיבלנו ברזל מתפוצץ. החזון המתוקשר של פרס וחבריו התנפץ אל קולות הנפץ המאיימים. "שחר אדום" החליף את שמש התקווה המפציעה בחלום המנותק. או שמא של המנותקים.
ועתה על מר פרס, השר לפיתוח הנגב והגליל, לשכנע את אזרחי ישראל ללכת ולהתיישב בנתיב העשרה המופגזת, נחל עוז ויד מרדכי, האוספות רסיסי פלדה ממכתשי הפצצות שבמרכזי הישובים, או אולי בגוש מירון או שגב שבגליל המאוים. מי האידיוט שיעזוב את המקלט שבגוש דן, ויילך לסכן את משפחתו אל מול הקנים יורקי האש?
ועתה על מר פרס, השר לפיתוח הנגב והגליל, לשכנע את אזרחי ישראל ללכת ולהתיישב בנתיב העשרה המופגזת, נחל עוז ויד מרדכי, האוספות רסיסי פלדה ממכתשי הפצצות שבמרכזי הישובים, או אולי בגוש מירון או שגב שבגליל המאוים. מי האידיוט שיעזוב את המקלט שבגוש דן, ויילך לסכן את משפחתו אל מול הקנים יורקי האש? אולי, עשירי שפיים וכפר שמריהו או שוכני בתי הקפה בשינקין, חבריו של הפרש מהעבודה וידידיו למפלגה החדשה.
במחשבה שנייה, הגליל והנגב עשויים להיות דווקא מפלטים חיוניים מסכנה מפחידה יותר. כי מסתבר ששם בשמאל לא למדו מאומה. האיום האיראני שהיה צריך להצביע על חשיבות המרחבים ועל ההכרח שבפיזור האוכלוסייה, אינו עוצר את "בולדוזר ההתכנסות". כל ילד מבין שריכוז רוב האוכלוסייה היהודית בין גדרה לחדרה מהווה פיתוי ליורשי רעיונות היטלר, לנסות ולהשלים את המשימה המרכזית שצווה לממשיכיו. פצצת גרעין אחת, אטום או מימן ומיליון יהודים אינם.
עצם פיזור האוכלוסייה מאותת לאויב על סיכויים קלושים להצלחת מזימותיו. ועם כל השיגעון של האיראנים לא נראה שהם יחסלו ריכוזים ערביים או יעיזו לפגוע בירושלים ובנותיה, חברון וסביבתה, או שכם ושילה. גם רמאללה הסמוכה לבית אל, עפרה לטייבה או סביבות ג'נין, הם מחוץ לטווח המשימה הגרעינית. אבל אולמרט, פרץ וחבריהם, עם המנצח הראשי פרס, אינם מתבוננים במציאות כדי לגזור ממנה את תוכניותיהם. להיפך, התוכניות ימשיכו במסלול שהותווה, תהיה המציאות אשר תהיה.
אצלם התחלף חזון ציון הנבנית באידיאל השלום בכל מחיר, והקמת מדינת אויב בשטחה של המדינה היהודית. זו שבהבטחה האלוקית, וזו שבהבטחה הבריטית ובהחלטת ה"אומות המאוחדות.
פרס וחבריו מנסים לכתוב שורות הפוכות בדברי הימים הזורמים למישרין. האם הם יתעשתו אי פעם?
בזמנו, בערב מלחמת ששת הימים, הגדיר אבא אבן, מי שהיה אז שר החוץ של מדינת ישראל, את גבולות המדינה ב-48 תוצאת הסכמי שביתת הנשק, כ"גבולות אושוויץ". האנגלית האוקספורדית של איש העולם הגדול התחננה על נפש האומה היהודית אצל אטומי הלב שכיהנו בראש מדינות העולם. דומה כי מי שלא חי אז יתקשה להבין את תחושת החיסול וההשמדה שמילאה את האווירה במדינה הקטנה והמגויסת, שכל גבריה ישבו על הגבולות מתכוננים למלחמה על עצם הזכות לחיות. והנה מעבר לכל המונח הטעון הזה של אושוויץ, הרי שממש בימים אלו אנו לומדים על בשרנו את המובן האמיתי של הצירוף שטבע מר אבן.
דומה כי מי שלא חי אז יתקשה להבין את תחושת החיסול וההשמדה שמילאה את האווירה במדינה הקטנה והמגויסת, שכל גבריה ישבו על הגבולות מתכוננים למלחמה על עצם הזכות לחיות
הגליל כולו מאוים על ידי כ- 12 אלף טילים, קטיושות ומרגמות שמגיעים עד לחדרה ו"מכסים" את כל מפרץ חיפה, על הנמל ומפעלי הזיקוק והתעשייה. ולא נשכח גם את האיום המתמיד של נשק קל יותר, מסוג זה שפגע בתושב מנרה, בעודו משוטט בשבילי הישוב. הטילים שנחתו בהר מירון אולי הפתיעו את אזרחי המדינה, אך הם היו צפויים לכל בר דעת. ומי שהתלהב מהבריחה המוחלטת מלבנון, מבין עתה קצת במאוחר, שהיה צריך לחשוב על "פתרון יצירתי" יותר. הר מירון הוא מרכז שלו של הגליל. ולחשוב שרק לא מכבר התרכזו שם מאות אלפים בהילולת ל"ג בעומר. לנסות לדמות מתקפת טילים על הריכוז הזה.
מעניין מי יתיר לקיים את העלייה לרשב"י בשנה הבאה? מי יעיז לקחת על עצמו את מה שהתגלה כסכנה ממשית? כמעט אין פינה בטוחה בכל המרחב היפה והפורח של צפון הארץ.
כך גם בדרום המדינה. שיבתם של כוחות צה"ליים קרקעיים לרצועה ופגיעה במחבלים ש"התנחלו" באדמות הישובים היהודיים הפורחים שהיו שם, מלמדים על החיפזון וחוסר המחשבה שבהעברת חבל קטיף לידי המחבלים. האיום של פגיעה מטילים, כולל עתה, מעגל נרחב סביב לחבל עזה כולו. חלק נכבד מחלקו המאוכלס יותר של הנגב. וכבר ניתן לדבר על הסכנה באשדוד ובאר שבע. והאיש פ(ה)(ה)רס שלגלג על מי שהזהיר מפני קטיושות מאיימות מעזה, אינו מסיק את המסקנות. הישובים היהודיים שגורשו משם, ויצירת "יודנריין" באזור, לא סיפקו את יצריהם של ערביי האזור. ובמקום אזור סחר פורח, קיבלנו ברזל מתפוצץ. החזון המתוקשר של פרס וחבריו התנפץ אל קולות הנפץ המאיימים. "שחר אדום" החליף את שמש התקווה המפציעה בחלום המנותק. או שמא של המנותקים.
ועתה על מר פרס, השר לפיתוח הנגב והגליל, לשכנע את אזרחי ישראל ללכת ולהתיישב בנתיב העשרה המופגזת, נחל עוז ויד מרדכי, האוספות רסיסי פלדה ממכתשי הפצצות שבמרכזי הישובים, או אולי בגוש מירון או שגב שבגליל המאוים. מי האידיוט שיעזוב את המקלט שבגוש דן, ויילך לסכן את משפחתו אל מול הקנים יורקי האש?
ועתה על מר פרס, השר לפיתוח הנגב והגליל, לשכנע את אזרחי ישראל ללכת ולהתיישב בנתיב העשרה המופגזת, נחל עוז ויד מרדכי, האוספות רסיסי פלדה ממכתשי הפצצות שבמרכזי הישובים, או אולי בגוש מירון או שגב שבגליל המאוים. מי האידיוט שיעזוב את המקלט שבגוש דן, ויילך לסכן את משפחתו אל מול הקנים יורקי האש? אולי, עשירי שפיים וכפר שמריהו או שוכני בתי הקפה בשינקין, חבריו של הפרש מהעבודה וידידיו למפלגה החדשה.
במחשבה שנייה, הגליל והנגב עשויים להיות דווקא מפלטים חיוניים מסכנה מפחידה יותר. כי מסתבר ששם בשמאל לא למדו מאומה. האיום האיראני שהיה צריך להצביע על חשיבות המרחבים ועל ההכרח שבפיזור האוכלוסייה, אינו עוצר את "בולדוזר ההתכנסות". כל ילד מבין שריכוז רוב האוכלוסייה היהודית בין גדרה לחדרה מהווה פיתוי ליורשי רעיונות היטלר, לנסות ולהשלים את המשימה המרכזית שצווה לממשיכיו. פצצת גרעין אחת, אטום או מימן ומיליון יהודים אינם.
עצם פיזור האוכלוסייה מאותת לאויב על סיכויים קלושים להצלחת מזימותיו. ועם כל השיגעון של האיראנים לא נראה שהם יחסלו ריכוזים ערביים או יעיזו לפגוע בירושלים ובנותיה, חברון וסביבתה, או שכם ושילה. גם רמאללה הסמוכה לבית אל, עפרה לטייבה או סביבות ג'נין, הם מחוץ לטווח המשימה הגרעינית. אבל אולמרט, פרץ וחבריהם, עם המנצח הראשי פרס, אינם מתבוננים במציאות כדי לגזור ממנה את תוכניותיהם. להיפך, התוכניות ימשיכו במסלול שהותווה, תהיה המציאות אשר תהיה.
אצלם התחלף חזון ציון הנבנית באידיאל השלום בכל מחיר, והקמת מדינת אויב בשטחה של המדינה היהודית. זו שבהבטחה האלוקית, וזו שבהבטחה הבריטית ובהחלטת ה"אומות המאוחדות.
פרס וחבריו מנסים לכתוב שורות הפוכות בדברי הימים הזורמים למישרין. האם הם יתעשתו אי פעם?