אדם הנוסע מירושלים לכיוון מעלה אדומים רואה לשמאלו בנייה צפופה של רבי-קומות. רוב המאחזים הערביים האלה בנויים על אדמה לא להם. מאות דונמים של אדמות מדינה ואדמות יהודים פרטיות, אלפי דונם של הקק"ל. העירייה מדברת על 20,000 יחידות דיור שנבנו בניגוד לחוק: בשועפט, ענתא, א-רם וקלנדיה, הכל בתחום המוניציפלי של ירושלים.
על המאחזים היהודים, כמה מאות קראוונים מסמורטטים בסך הכל, מאיים "שלטון החוק" הישראלי בהשמדה, למנוע "יצירת עובדות בשטח". בניגוד למאחזי הערבים שבנייתם הפרועה והמהירה כבר גרמה "לעידכון" גדר ההפרדה והזזתה עד לכביש, ולאובדן האדמות שמעבר לגדר. את מערכות המים והחשמל, לבנייה הערבית האסורה, מתקינים ומספקים חברת החשמל הערבית ו"מפעל המים רמאללה", הפועל בירושלים הישראלית הריבונית, באורח עברייני ובניגוד ל"חוק תאגיד מים וביוב 2001".
על המאחזים היהודים, כמה מאות קראוונים מסמורטטים בסך הכל, מאיים "שלטון החוק" הישראלי בהשמדה, למנוע "יצירת עובדות בשטח". בניגוד למאחזי הערבים שבנייתם הפרועה והמהירה כבר גרמה "לעידכון" גדר ההפרדה והזזתה עד לכביש, ולאובדן האדמות שמעבר לגדר
נוכח אדישות שלטונות החוק ושתיקת "כלבת השמירה"- התקשורת, הגיש אזרח עירני, אריה קינג שמו, תלונה למשטרה. אך זו עסוקה כידוע בהכנות להשמדת המאחזים העלובים של היהודים, ואילו התקשורת עסוקה בלנבוח עליהם. קינג פנה לבג"ץ. ימים אחדים לפני הדיון, התעורר משרד המשפטים להקים צוות לבדיקת "אכיפת החוק" בירושלים, ועם התירוץ הזה הופיעה המדינה בפני הבג"ץ, וזו השיגה, כצפוי, את ביטול העתירה.
בדיון התפתח ויכוח מעניין. השופטת פרוקצ'יה תמהה, מהי זכות העמידה של העותר, אשר אישית לא נפגע. נגדה תמה העותר, מדוע לא הציגה השופטת שאלה דומה גם לאנשי "שלום עכשיו" שעתרו בפניה בפרשת עמונה. על כך השיבה השופטת שבעמונה: הבעלים לא היו ידועים, ולכן נותר "שלום עכשיו" לדאוג להם, ועל כך השיב קינג באיפכא מסתברא: אולי אין בעלים? אולי קיבלו כסף? וכאן, דווקא, נכחו בבית המשפט שני בעלי קרקעות יהודים והזדהו כנפגעים.
היה זה דו-שיח של חירשים בין עותר לשופטת, שבסופו, בפעם-המי-יודע-כמה, יצא האינטרס היהודי מלפני בג"ץ בידיים ריקות.
שר הביטחון הבטיח להרוס את מאחזי היהודים "בקרוב", בהוסיפו: "מדינת ישראל צריכה לקיים את חוקיה". עמיר פרץ, הצחקת אותנו.
אם זה שיא הצביעות, מה שחולל אריאל שרון למאחזים הוא פיסגת הציניות.
נוכח ההשתלטות הערבית על עשרות אלפי דונם של אדמות מדינה בכל יש"ע, ונוכח הלחץ האמריקני ותכניותיו שלו ל"וויתורים כואבים", קרא שרון למתנחלים "לרוץ ולתפוס גבעות", וגם עשה הכל כדי שהריצה הזאת תתממש: יזם, תיכנן, עודד וסייע. סיפק תקציבים, דאג לתשתיות ולקראוונים.
בדיון התפתח ויכוח מעניין. השופטת פרוקצ'יה תמהה, מהי זכות העמידה של העותר, אשר אישית לא נפגע. נגדה תמה העותר, מדוע לא הציגה השופטת שאלה דומה גם לאנשי "שלום עכשיו" שעתרו בפניה בפרשת עמונה
את המהפך ביצע בשיא הציניות. פשפש ומצא בין המשפטנים את היריבה המרה ביותר של המתנחלים, ובידיה הפקיד "לבדוק" את מידת חוקיותם של המאחזים, פרי רוחו ויצירי כפיו. כמי שמחביא פירורי לחם במקומות מסומנים, כדי "למצוא" אותם לאחר "חיפוש" עם נר דולק. "ביעור חמץ" שכזה...
האם חשב שרון על האנשים התמימים שנענו לקריאתו, קשרו את גורלם למפעל המאחזים, שרפו שנות חיים, השקיעו את כספם והאמינו שהם נרתמים למשימה לאומית?
אכזריות ורוע, זה שם המשחק. האם יש הכרח להוסיף עליו גם שקר והעמדת פנים?
כי השם הנכון למעשה האנטי-ציוני והבלתי-אנושי של גירוש היהודים, גם מן המאחזים הכביכול בלתי-חוקיים, אינו "שלטון החוק", אלא מקיאווליזם: צביעות וציניות, מדיניות-כוח, אופורטוניסטית, חסרת מוסר ומצפון ושלטון לשם שלטון.
על המאחזים היהודים, כמה מאות קראוונים מסמורטטים בסך הכל, מאיים "שלטון החוק" הישראלי בהשמדה, למנוע "יצירת עובדות בשטח". בניגוד למאחזי הערבים שבנייתם הפרועה והמהירה כבר גרמה "לעידכון" גדר ההפרדה והזזתה עד לכביש, ולאובדן האדמות שמעבר לגדר. את מערכות המים והחשמל, לבנייה הערבית האסורה, מתקינים ומספקים חברת החשמל הערבית ו"מפעל המים רמאללה", הפועל בירושלים הישראלית הריבונית, באורח עברייני ובניגוד ל"חוק תאגיד מים וביוב 2001".
על המאחזים היהודים, כמה מאות קראוונים מסמורטטים בסך הכל, מאיים "שלטון החוק" הישראלי בהשמדה, למנוע "יצירת עובדות בשטח". בניגוד למאחזי הערבים שבנייתם הפרועה והמהירה כבר גרמה "לעידכון" גדר ההפרדה והזזתה עד לכביש, ולאובדן האדמות שמעבר לגדר
נוכח אדישות שלטונות החוק ושתיקת "כלבת השמירה"- התקשורת, הגיש אזרח עירני, אריה קינג שמו, תלונה למשטרה. אך זו עסוקה כידוע בהכנות להשמדת המאחזים העלובים של היהודים, ואילו התקשורת עסוקה בלנבוח עליהם. קינג פנה לבג"ץ. ימים אחדים לפני הדיון, התעורר משרד המשפטים להקים צוות לבדיקת "אכיפת החוק" בירושלים, ועם התירוץ הזה הופיעה המדינה בפני הבג"ץ, וזו השיגה, כצפוי, את ביטול העתירה.
בדיון התפתח ויכוח מעניין. השופטת פרוקצ'יה תמהה, מהי זכות העמידה של העותר, אשר אישית לא נפגע. נגדה תמה העותר, מדוע לא הציגה השופטת שאלה דומה גם לאנשי "שלום עכשיו" שעתרו בפניה בפרשת עמונה. על כך השיבה השופטת שבעמונה: הבעלים לא היו ידועים, ולכן נותר "שלום עכשיו" לדאוג להם, ועל כך השיב קינג באיפכא מסתברא: אולי אין בעלים? אולי קיבלו כסף? וכאן, דווקא, נכחו בבית המשפט שני בעלי קרקעות יהודים והזדהו כנפגעים.
היה זה דו-שיח של חירשים בין עותר לשופטת, שבסופו, בפעם-המי-יודע-כמה, יצא האינטרס היהודי מלפני בג"ץ בידיים ריקות.
שר הביטחון הבטיח להרוס את מאחזי היהודים "בקרוב", בהוסיפו: "מדינת ישראל צריכה לקיים את חוקיה". עמיר פרץ, הצחקת אותנו.
אם זה שיא הצביעות, מה שחולל אריאל שרון למאחזים הוא פיסגת הציניות.
נוכח ההשתלטות הערבית על עשרות אלפי דונם של אדמות מדינה בכל יש"ע, ונוכח הלחץ האמריקני ותכניותיו שלו ל"וויתורים כואבים", קרא שרון למתנחלים "לרוץ ולתפוס גבעות", וגם עשה הכל כדי שהריצה הזאת תתממש: יזם, תיכנן, עודד וסייע. סיפק תקציבים, דאג לתשתיות ולקראוונים.
בדיון התפתח ויכוח מעניין. השופטת פרוקצ'יה תמהה, מהי זכות העמידה של העותר, אשר אישית לא נפגע. נגדה תמה העותר, מדוע לא הציגה השופטת שאלה דומה גם לאנשי "שלום עכשיו" שעתרו בפניה בפרשת עמונה
את המהפך ביצע בשיא הציניות. פשפש ומצא בין המשפטנים את היריבה המרה ביותר של המתנחלים, ובידיה הפקיד "לבדוק" את מידת חוקיותם של המאחזים, פרי רוחו ויצירי כפיו. כמי שמחביא פירורי לחם במקומות מסומנים, כדי "למצוא" אותם לאחר "חיפוש" עם נר דולק. "ביעור חמץ" שכזה...
האם חשב שרון על האנשים התמימים שנענו לקריאתו, קשרו את גורלם למפעל המאחזים, שרפו שנות חיים, השקיעו את כספם והאמינו שהם נרתמים למשימה לאומית?
אכזריות ורוע, זה שם המשחק. האם יש הכרח להוסיף עליו גם שקר והעמדת פנים?
כי השם הנכון למעשה האנטי-ציוני והבלתי-אנושי של גירוש היהודים, גם מן המאחזים הכביכול בלתי-חוקיים, אינו "שלטון החוק", אלא מקיאווליזם: צביעות וציניות, מדיניות-כוח, אופורטוניסטית, חסרת מוסר ומצפון ושלטון לשם שלטון.