על פניו ניתן להגדיר את תגובת צה"ל בלבנון השבוע כחסרת תקדים בעוצמתה. אכן, בפעם הראשונה מאז הבריחה לפני 6 שנים, הוכה החיזבאללה מכה אמיתית (יחסית) לאחר שהתרגל לירי תגובה עקר המיועד להונות רק את הציבור הישראלי, שיחשוב שצה"ל מגיב לפי מיטב מורשת שרון. אלא שהמכה הזו הייתה קטנה מדי ומאוחרת מדי ולא גבתה מהחיזבאללה מחיר אמיתי.
כשברח ברק מלבנון, הוא נסוג עד למילימטר האחרון, ודאג לקבל מהאו"ם תעודת כשרות למהדרין לתוואי הגבול, כדי למנוע תירוצים שיובילו למחלוקות. כל זה לא עזר לו ולנו כי במזרח התיכון לא סופרים את החלשים
הפעם היחידה שישראל הכתה באופן יעיל בלבנון הייתה ב-1999 בתקופת הדמדומים שלאחר נפילת שלטון נתניהו, ולפני שעלה בידי אהוד ברק להשלים את הרכבת ממשלתו החדשה, לאחר זכייתו בבחירות. קריית שמונה הותקפה אז בקטיושות, ותושבים יצאו תחת אש להפגנת זעם וייאוש שבה הונפו שלטים בנוסח "אני מתבייש בצה"ל". למרבה המזל לא הייתה אז ממשלה מתפקדת, ולא היה מי שיבלום את הרמטכ"ל מופז ודן חלוץ שמילא תפקיד במטכ"ל, וששיתקו בהתקפה אווירית את אספקת המים והחשמל של ביירות.
משה ארנס בימיו האחרונים כשר בטחון ביטל את השתתפות ישראל בפארסה של ועדות משותפות עם לבנון לשמירת הבנות "ענבי זעם" שלא היו אלא הסידור להריגתם הסדירה של חיילי צה"ל ללא פגיעה באזרחים. ברק נזקק ללא פחות מ-7 חודשים של הבלגה כדי להרוס את השקט שהשתרר כתוצאה מהתגובה הזו. הוא גם חידש, כמובן, את ההשתתפות בוועדות הללו.
כשברח ברק מלבנון, הוא נסוג עד למילימטר האחרון, ודאג לקבל מהאו"ם תעודת כשרות למהדרין לתוואי הגבול, כדי למנוע תירוצים שיובילו למחלוקות. כל זה לא עזר לו ולנו כי במזרח התיכון לא סופרים את החלשים. הנסיגה המוחלטת לא הפריעה לחיזבאללה, כנופיית טרור המונה כ-700 איש בלבד, להמשיך את האש בעזרת תירוצים בלתי משכנעים. לא רק האש נמשכה, אלא גם לראשונה הופר הסכם ג'ונסטון בדבר חלוקת המים בין המדינות שהחזיק מעמד כ-40 שנה, ונבנתה תחנת שאיבה שייבשה את נחל עיון ומפל התנור. כדי לא להשאיר את האפיק יבש, מוזרמים כהוקרה לפחדנים מי ביוב- שי צנוע מתושבי דרום לבנון. יריקה בפרצוף שלנו, כהוכחה יומיומית לדברי נסראללה כי לישראל יש עוצמה של קורי עכביש הניתנים להסרה בתנועת יד קלה.
ישראל אינה מנצלת את הפרות השקט כדי להרוס את המשאבה הזו, ואינה גובה מלבנון כל מחיר על ההתקפות משטחה. לבנון אינה נפגעת, כי ישראל בנדיבותה החלמאית מקיימת הבחנה בינה לבין החיזבאללה.
ישראל אינה מנצלת את הפרות השקט כדי להרוס את המשאבה הזו, ואינה גובה מלבנון כל מחיר על ההתקפות משטחה. לבנון אינה נפגעת, כי ישראל בנדיבותה החלמאית מקיימת הבחנה בינה לבין החיזבאללה
על לבנון להחליט אם היא מדינה ריבונית. אם כן, אז עליה לרסן את הטרור. ואם איננה כזו הכל הפקר וניתן להשתלט על חלקים משטחה, לייצב גבול נוח על גדת הליטני, למשל, ולספח בהזדמנות זו לשטחנו את החלק הצפוני של הגליל העליון שלנו שנקרע מאיתנו ע"י הסכם אימפריאליסטי ובלתי רלוונטי מתקופת "מלחמת העולם הראשונה" בין צרפת לאנגליה. כך גם נפתור כמה בעיות מים שלנו וננצל את ההשתלטות כדי לגבות מחיר מכמה כפרים עוינים שהחשבון איתם עדיין פתוח. הערבים יבינו שיש מחיר להתקפות הדמים ויחשבו פעמיים לפני ההתגרות הבאה, ואז גם יואשם החיזבאללה בלבנון בתוצאות מעלליו.
למרבה הצער מדובר כרגע בחלום.
לפיכך אין משמעות גדולה לכמה מוצבי חיזבאללה שנהרסו וגם בגזרה הלבנונית נשאר המצב שבמסגרתו מאפשרת ישראל לערבים ליהנות מכל העולמות על חשבון שלום חייליה, אזרחיה וכבודה.
בראש ממשלת ישראל עומד אדם שרק לפני שנה אמר בניו יורק את המשפט המדהים: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". הואיל וקשה לצפות מראש ממשלה כזה, שבניו השתמטו מהצבא וירדו מן הארץ, לנהל מהלך צבאי ומדיני תקיף ומחוכם, ניאלץ בשלב הזה להסתפק בכך שלשם שינוי כיוון צה"ל את פגזיו אל מטרות של החיזבאללה ולא אל הרים חשופים.
את החלומות נדחה ונשמור לעתיד, אך לרגע לא נשכח אותם.
כשברח ברק מלבנון, הוא נסוג עד למילימטר האחרון, ודאג לקבל מהאו"ם תעודת כשרות למהדרין לתוואי הגבול, כדי למנוע תירוצים שיובילו למחלוקות. כל זה לא עזר לו ולנו כי במזרח התיכון לא סופרים את החלשים
הפעם היחידה שישראל הכתה באופן יעיל בלבנון הייתה ב-1999 בתקופת הדמדומים שלאחר נפילת שלטון נתניהו, ולפני שעלה בידי אהוד ברק להשלים את הרכבת ממשלתו החדשה, לאחר זכייתו בבחירות. קריית שמונה הותקפה אז בקטיושות, ותושבים יצאו תחת אש להפגנת זעם וייאוש שבה הונפו שלטים בנוסח "אני מתבייש בצה"ל". למרבה המזל לא הייתה אז ממשלה מתפקדת, ולא היה מי שיבלום את הרמטכ"ל מופז ודן חלוץ שמילא תפקיד במטכ"ל, וששיתקו בהתקפה אווירית את אספקת המים והחשמל של ביירות.
משה ארנס בימיו האחרונים כשר בטחון ביטל את השתתפות ישראל בפארסה של ועדות משותפות עם לבנון לשמירת הבנות "ענבי זעם" שלא היו אלא הסידור להריגתם הסדירה של חיילי צה"ל ללא פגיעה באזרחים. ברק נזקק ללא פחות מ-7 חודשים של הבלגה כדי להרוס את השקט שהשתרר כתוצאה מהתגובה הזו. הוא גם חידש, כמובן, את ההשתתפות בוועדות הללו.
כשברח ברק מלבנון, הוא נסוג עד למילימטר האחרון, ודאג לקבל מהאו"ם תעודת כשרות למהדרין לתוואי הגבול, כדי למנוע תירוצים שיובילו למחלוקות. כל זה לא עזר לו ולנו כי במזרח התיכון לא סופרים את החלשים. הנסיגה המוחלטת לא הפריעה לחיזבאללה, כנופיית טרור המונה כ-700 איש בלבד, להמשיך את האש בעזרת תירוצים בלתי משכנעים. לא רק האש נמשכה, אלא גם לראשונה הופר הסכם ג'ונסטון בדבר חלוקת המים בין המדינות שהחזיק מעמד כ-40 שנה, ונבנתה תחנת שאיבה שייבשה את נחל עיון ומפל התנור. כדי לא להשאיר את האפיק יבש, מוזרמים כהוקרה לפחדנים מי ביוב- שי צנוע מתושבי דרום לבנון. יריקה בפרצוף שלנו, כהוכחה יומיומית לדברי נסראללה כי לישראל יש עוצמה של קורי עכביש הניתנים להסרה בתנועת יד קלה.
ישראל אינה מנצלת את הפרות השקט כדי להרוס את המשאבה הזו, ואינה גובה מלבנון כל מחיר על ההתקפות משטחה. לבנון אינה נפגעת, כי ישראל בנדיבותה החלמאית מקיימת הבחנה בינה לבין החיזבאללה.
ישראל אינה מנצלת את הפרות השקט כדי להרוס את המשאבה הזו, ואינה גובה מלבנון כל מחיר על ההתקפות משטחה. לבנון אינה נפגעת, כי ישראל בנדיבותה החלמאית מקיימת הבחנה בינה לבין החיזבאללה
על לבנון להחליט אם היא מדינה ריבונית. אם כן, אז עליה לרסן את הטרור. ואם איננה כזו הכל הפקר וניתן להשתלט על חלקים משטחה, לייצב גבול נוח על גדת הליטני, למשל, ולספח בהזדמנות זו לשטחנו את החלק הצפוני של הגליל העליון שלנו שנקרע מאיתנו ע"י הסכם אימפריאליסטי ובלתי רלוונטי מתקופת "מלחמת העולם הראשונה" בין צרפת לאנגליה. כך גם נפתור כמה בעיות מים שלנו וננצל את ההשתלטות כדי לגבות מחיר מכמה כפרים עוינים שהחשבון איתם עדיין פתוח. הערבים יבינו שיש מחיר להתקפות הדמים ויחשבו פעמיים לפני ההתגרות הבאה, ואז גם יואשם החיזבאללה בלבנון בתוצאות מעלליו.
למרבה הצער מדובר כרגע בחלום.
לפיכך אין משמעות גדולה לכמה מוצבי חיזבאללה שנהרסו וגם בגזרה הלבנונית נשאר המצב שבמסגרתו מאפשרת ישראל לערבים ליהנות מכל העולמות על חשבון שלום חייליה, אזרחיה וכבודה.
בראש ממשלת ישראל עומד אדם שרק לפני שנה אמר בניו יורק את המשפט המדהים: "אנו עייפים מללחום, אנו עייפים מלהיות אמיצים, אנו עייפים מלנצח, אנו עייפים מלהביס את אויבינו". הואיל וקשה לצפות מראש ממשלה כזה, שבניו השתמטו מהצבא וירדו מן הארץ, לנהל מהלך צבאי ומדיני תקיף ומחוכם, ניאלץ בשלב הזה להסתפק בכך שלשם שינוי כיוון צה"ל את פגזיו אל מטרות של החיזבאללה ולא אל הרים חשופים.
את החלומות נדחה ונשמור לעתיד, אך לרגע לא נשכח אותם.