שלום לך עלמה יקרה.
שאלת אותי שאלה אמיתית וכואבת. אומנם אענה לך עליה, אבל תשובתי תהיה רגשית הרבה יותר מאשר שכלית.
שאלת אותי אם אשתתף בחתונה של ידידה שתתחתן עם מישהו שהשתתף בגירוש. אני לא יכול שלא לחזור אחורה ולהזכיר לך, גם אם זה לא "מקובל" אצלנו, מכל מיני סיבות וגם אם זה לא כל כך אסתטי להזכיר שהגירוש הוא פשע ומי שהשתתף בו הוא פושע. עליך לזכור היכן הדברים עומדים.
שאלת אותי אם אשתתף בחתונה של ידידה שתתחתן עם מישהו שהשתתף בגירוש. אני לא יכול שלא לחזור אחורה ולהזכיר לך, גם אם זה לא "מקובל" אצלנו, מכל מיני סיבות וגם אם זה לא כל כך אסתטי להזכיר שהגירוש הוא פשע ומי שהשתתף בו הוא פושע
זה לא שייך לשנאה או לאי שנאה. את חושבת שיש בי המון שנאה. את לא יכולה להבין אולי כמה שאין בי כלל שנאה. כבר כתבתי לך זאת (גם להם), אבל אני חוזר על כך, יש בי המון זעם ומרירות על הפשע ועל מבצעיו. אני חושב שמקומם מאחורי סורג ובריח לשנים ארוכות, ואני סבור שאת עונשם הם צריכים לרצות במלואו.
פשע הוא פשע הוא פשע. וכל ניסיון לדבר על "אפור" במקרה זה הוא כמו לדבר על אפור במקרים אחרים, בהם אולי אף את היית מתקוממת.
כשמנסים להגן על אנס, מיד יצאו כולם לתקוף את המגן על האנס. מדוע זה? האם אי אפשר לראות את התחום האפור? כשמנסים לגונן על רוצח ולראות את האפור בו, כדאי לעשות זאת בסתר... מדוע? מדוע אי אפשר לראות את התחום האפור בכל הפשעים הללו?
אז אני מגלגל אליך את השאלה בצורה קצת שונה: האם היית הולכת לחתונה של חברה שהייתה מתחתנת עם אנס? ואם אותו אנס אנס מישהי קרובה אליך? או אותך בעצמך?
ודומה שהתשובה שלך תהיה כמו התשובה שלי. אולי בעצם לא, כי כל אחד מגיב אחרת. אבל התשובה שלי היא רגשית ולא שכלית. קשה לי ללכת לחתונה של אנס ובטח לא אנס של עשרת אלפים איש, ועל אחת כמה וכמה אנס של ארץ ישראל. אולי הוא מצטער על כך, אולי זה קשה לו ואולי הוא אפילו חוזר בתשובה באמת. יכול גם להיות שזה היה לו קשה כבר אז. אני לא מנסה להפחית מכאבו, אני רק אומר: מצד אחד הוא "ילד גדול" וראוי לו שיעמוד מאחורי הדברים שעשה לטוב ולרע וישלם עליהם. ומצד שני, זה לא מפחית מהפשע שהתבצע על ידו.
ואני חוזר לעניין השנאה. אם הייתי שונא איש, לא הייתי מתייחס אליו ובטח לא ככה.
קצת קשה לי לכתוב לאנשים בצורה כזאת ולומר שאני שונא אותם. אולי אהבה לא בדיוק תהיה הרגש המתאר את יחסי אליהם, אבל אני סבור שאפשר להבין אותי. את לא מצפה ממישהו שראה איך רצחו את אחיו או את אביו שיאהב את הרוצחים, לא משנה כמה הם התחרטו לאחר מעשה...
כפי שכתבתי לך בעבר, עצם העובדה שאני צריך לשכנע שהם עשו מעשה רע ושכל מהותו רעה, ושאין שום דבר שיכול להצדיק אותו בזה שהרסו עשרת אלפים איש, וכשאני צריך להסביר שלהרוס חיים של עשרת אלפים איש זה רע, זה כבר מראה לאיזו מדרגה מוסרית שפלה הידרדרנו. זו לא "קיצוניות", זו אמת.
.
והאכזריות שלנו בכך שאנו מסכימים לרחם על אכזרים שגירשו עשרת אלפים איש גברים, נשים וטף מביתם, תוך התעמרות בעשרות אלפים נוספים ברדיפה מטורפת. כל זה מציג את הכשל המערכתי המזעזע הזה. וזוהי קיצוניות.
להגיד שזה "דעת זקנים" לראות את האפור כאן, זה מזכיר לי את ההגדרה של "שוק אפור".
את יודעת, אני זוכר שכתבתי על כך כשראיתי את כל הדואליות ביחס לגירוש אצל רבנים מסוימים ("ממלכתיים"). זה הזכיר לי את התנאי לקבלה לסנהדרין. כדי להתקבל לסנהדרין צריך לדעת "לטהר את השרץ בק"ן טעמים". כתבתי אז, שנדמה שאותם רבנים שכחו שההלכה היא בסופו של דבר שהשרץ טמא.
את יודעת, אני זוכר שכתבתי על כך כשראיתי את כל הדואליות ביחס לגירוש אצל רבנים מסוימים ("ממלכתיים"). זה הזכיר לי את התנאי לקבלה לסנהדרין. כדי להתקבל לסנהדרין צריך לדעת "לטהר את השרץ בק"ן טעמים". כתבתי אז, שנדמה שאותם רבנים שכחו שההלכה היא בסופו של דבר שהשרץ טמא
נכון, אני יכול גם לראות את הצד השני, אבל זה לא יותר מאשר הזדהות עם פושע. שוב, אני לא כותב זאת בציניות, בשביל להזדהות עם מישהו, צריך קודם כל לדעת את מקומו.
בכל הרצינות, אפשר להזדהות עם כל פושע שהוא. אני יכול להסביר לך בצורה משכנעת למדי מדוע אפשר וצריך להזדהות עם סוחר סמים וגם עם פדופיל, אבל זו חלילה לא הזדהות עם מעשיו, אלא עם מצוקותיו הנפשיות. זה תחום של עובד סוציאלי בבית הסוהר, אבל בהחלט תחום חשוב.
לא לחינם ישנו תחום מוגדר בעבודה סוציאלית שנקרא קרימינולוגיה. חייבים גם את זה. חייבים לדעת לעזור לאנשים שנקלעו למצבים נוראים מבחינה מוסרית. וצריך להבין את נפש הפושע כדי לדעת לטפל בבעיה בצורה שורשית, ובהחלט שנאה זה לא גורם שיעזור. אבל אם לא נזהה זאת כבעיה מוסרית וכפשע חמור, אנחנו בצרה כפולה ומכופלת.
כתבת לי על הקרע בעם. אני סבור שאת קוראת את המציאות בצורה קצת תמימה, כמו רוב הדתיים הלאומיים.
עליך לדעת שהקרע קיים כבר מאה שנה... (כן, בוקר טוב...). היום את רואה רק קצה קרחון ממנו, אבל הוא קיים בעוצמה רבה, סוער וגועש.
כשלפני עשרים וחמש שנה נרצחו השישה ב"בית הדסה" בחברון, היו כאלה בקיבוצים שחגגו. יצחק בן אהרון סיפר זאת בלי הרבה בושה.
את רוצה היסטוריה קצת יותר רחוקה?
סיפר לי אחד מבני "עין חרוד" שכשהיה ילד הוא שמע צעקות מכיוון חדר אחד. הוא הציץ וראה שם איש אצ"ל מוחזק בתת תנאים. זה לא היה מקרה בודד שהחזיקו אנשי אצ"ל כשהם קשורים למיטה במשך ימים שלמים, ללא מזון כשהם עושים את צרכיהם בתוך בגדיהם. גם ידידיה סגל הי"ד נרצח בעינויים על ידי אותם רשעים, אנשי ה"הגנה".
גם לפני כן זה היה. דה-האן, הרצח הפוליטי הראשון הידוע בארץ, נעשה בידי כמה אנשי "הגנה" לפני כשמונים שנה. הוא לא היה רוויזיוניסט או מזוהה עם הציונות. הוא היה חרדי, אנטי-ציוני. זה הספיק להם.
לפני כן, אנשי ניל"י נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי שהועלו לגרדום על ידי הטורקים, הוסגרו בידי אנשי "השומר". אותם אנשים שברבות הימים נעשו אנשי ה"הגנה" וראשי המדינה. את לישנסקי הם ניסו להוציא להורג בעצמם, ומשלא עלתה בידם, הם הסגירו את מקום הימצאו לטורקים.
אז נכון שלהתחיל לחשב חשבונות היסטוריים כאלה, כשרוב הפושעים כבר שוכני עפר, זה לא לגמרי נכון. אבל הסקירה ההיסטורית הקצרצרה והלא ממצה הזאת, היא בסך הכל כדי להבהיר לך היכן אנו עומדים.
יש קרע בעם והוא עמוק ועצום ורובנו לא יודעים עד כמה התהום פעורה. הרב קוק בעצמו, התלבט קשות אם לצאת נגדם, ולבסוף בחר להבליג מסיבות שונות ולא בלי היסוסים. (ועייני באיגרת תקל"א בה הוא חושף טפח מהיסוסיו אלה). ההתנגדות לרשע לא תייצר, לא תרחיב ולא תשנה שום קרע ושום פער קיים. היא גם לא תפתח בקיעים חדשים. מה שהיא תעשה, ההתנגדות לפשע, זה להחליש את כוחם של מבקשי נפשנו ונפש כלליות העם.
כי מה יש לנו כאן בעצם? הרשעים הגמורים הצליחו למשוך לתהום הפשע והרשע גם אנשים שהיו תמיד אמונים על התורה. אנשים "שלנו", כביכול. הכל בשם האחדות והפחד מהקרע הקיים כבר.
והדרך היחידה לעצור את הקרע לפני שהם מצליחים לרסק את העם שלנו (בעזרתנו הפעילה) לחתיכות קטנטנות, היא לעקר את כוחם, לכך אני קורא כבר כמה חודשים, ובוודאי להוקיע ברבים את מבצעי הפשע.
גם אם זה לא נוח לנו נפשית.
ואני לא מבין איך אפשר להתחתן עם מבצע פשע מתועב, ואני מזדהה ביותר עם בחורות שאמרו לחבר שלהן: "השתתפת בגירוש, שלום ולא להתראות"... זו התגובה הכי בריאה של גוף בריא שמקיא מתוכו רשעה ותועבה.
אני חוזר. לראות תחום אפור זה חשוב. לדעת שגם למגרשים יש רגשות, כבר כתבתי .גם לפושעים מועדים יש רגשות.
אני לא שונא. זה פשוט לא נכון לומר זאת. אני מתקומם, אני משתגע מעוצמת הפשע, מהאטימות ומערלת הלב. אבל אני לא שונא. הלוואי שהייתי יכול לשנוא פושעים כל כך גדולים, אבל אני לא.
הדבר הכי קרוב שהיה לי לשנאה, זו תגובה שבאה לי באופן ספונטאני בגירוש עצמו.
כששאלתי קצין אחד, סרן, איך הוא יסתכל בעיניים של הילדים שלו ויספר להם מה הוא עשה בצבא, הוא אמר לי: "בגאווה" עם חיוך מרוצה, ציני ומרושע
כששאלתי קצין אחד, סרן, איך הוא יסתכל בעיניים של הילדים שלו ויספר להם מה הוא עשה בצבא, הוא אמר לי: "בגאווה" עם חיוך מרוצה, ציני ומרושע. "מגיע לך"! עניתי לו.
כן, שנאתי אותו מאוד באותו רגע, לא יכולתי לחוש שום רגש אליו. ואם הוא היה מת במקום מול עיני לא הייתי הולך לעזור לו, אפילו לא היה איכפת לי, אבל זה היה רק באותו רגע. היה זה רגש שהייתי מתייחס רק אליו באופן ספציפי מכל המון הפושעים המגרשים. זוהי שנאה, וגם היא לא עד כדי כך עמוקה כמו שיש להם אלי. כי אני לא הייתי שמח במותו, אלא רק אדיש לכך.
ושוב, הקרע בעם יכול להיפתר אך ורק אם נעקר את כחם של קורעים באופן חד משמעי, בצורה חדה וברורה. בלי הרבה חשבונות של "מה יהיה".
רק אם לא יהיה בידם כוח לעשות את הקרע בעם הקרע לא יתממש מול עינינו הכלות.
אבל אם ננסה "להבין" אותם ולהשתתף בשמחתם ולהיות חלק מהם בטוב וברע, הם ינצלו זאת בעיקר לרע,
ובכך יארע חלילה אסון לעם היושב בציון. ואנו נביא אותו במו ידינו המרושלות...
בהוקרה, בכאב ובידידות אין קץ.
המצפה לישועה.