חופשה קצרה בחו"ל, והפעם נחיתה קשה במולדת.
שבכל הנחיתות, מדי השוטרים נראו לי מוכרים וחביבים, אבל הנחיתה הזאת הם הזכירו לי פרשים אכזרים, מניפי אלות.
שבכל הנחיתות, נעם לי מראה החיילים הצעירים שאין דומה לו בניכר, אבל בנחיתה הזאת סימן שאלה ריחף מעליהם: מי מהם היה ב"התנתקות", ומי יהיה ב"התכנסות" ויבוא לקחת גם אותי?
שבכל הנחיתות, נעם לי מראה החיילים הצעירים שאין דומה לו בניכר, אבל בנחיתה הזאת סימן שאלה ריחף מעליהם: מי מהם היה ב"התנתקות", ומי יהיה ב"התכנסות" ויבוא לקחת גם אותי?
שבכל הנחיתות, שבעתי מצבעי האומות, והייתי גאה בדגל הלאום, אבל בנחיתה הזו דגלנו העליז והאופטימי הופיע לי תפור על רקע שחור, שחור-המדים של היס"ם כשהוא עוקר יהודים מארץ ישראל, לטשטש זיכרון מדים שחורים אחרים.
שבכל הנחיתות, עברה דרכי על כביש 443 בארץ ישראל זרועה בסמלי שלטון ישראל, אבל הנחיתה הזו כולה מסופי- גבול, חומות וגדרות. מדינת ישראל יורדת מארץ ישראל.
בלב שלם חזרתי אל ארצי, ובלב חצוי אל מדינתי ההולכת ומתרחקת מארצי. משהו נסדק בתפר שבין הארץ למדינה, נפרם ב"התנתקות" שהייתה, וב"התכנסות" האורבת מעבר לפינה.
וגם המילים המכובסות האלה בעצמן מזהמות את מדינתי, בבואן לעטוף מעשה מרושע בציפוי מתוק ומרגיע, טכניקה הזכורה לעמנו מימים אפלים. וכשהאצבע מבקשת ללחוץ על כפתור הרדיו כדי להתעדכן, מנגנון הגנה פנימי עובר להיכון מפני הצפוי להישמע מתוכו: תשואות לפטריוטיזם פלסטיני, בוז לאהבת ארץ ישראל יהודית. זו מוצגת כאנרכיזם מסוכן, בעוד האנרכיסטים המוצהרים ("של הגדר", ובכלל) נעשו הבנים היקירים של המדינה. והכל בעברית, משובצת בפניני שלום אופנתיות: "בסופו של יום","פריצת דרך", "חלון הזדמנויות".
וכשהאצבע מבקשת ללחוץ על כפתור הרדיו כדי להתעדכן, מנגנון הגנה פנימי עובר להיכון מפני הצפוי להישמע מתוכו: תשואות לפטריוטיזם פלסטיני, בוז לאהבת ארץ ישראל יהודית. זו מוצגת כאנרכיזם מסוכן, בעוד האנרכיסטים המוצהרים ("של הגדר", ובכלל) נעשו הבנים היקירים של המדינה. והכל בעברית, משובצת בפניני שלום אופנתיות: "בסופו של יום","פריצת דרך", "חלון הזדמנויות"
המצב הזה של היות אדם מרגיש בארצו בבית, אך במדינתו כזר, תואר ע'י קונרד אדנאור, הנשיא הראשון של גרמניה לאחר המלחמה, כ-"אמיגרציה פנימית". האיש כיהן כראש עיריית קלן, וכשהיטלר עלה לשלטון נקטעה הקריירה שלו, והוא הסתגר בבית ופרש מכל פעילות ציבורית. "לא היה לי האומץ לרדת למחתרת", אמר, "ולכן בחרתי 'בהגירה פנימית'".
הרב שאר-ישוב כהן, במכתב גלוי לשרון, טען שהמדינה מקודשת רק כל עוד היא משמשת ככלי למילוי מצוות יישוב ארץ ישראל. בלי זה, היא ככל המדינות. ומכל מקום, בנסיגתה היא אינה יכולה למנוע מיהודים לקיים בעצמם את מצוות יישוב הארץ. ועל כן נתבקש שרון להתיר להם להישאר במקומותיהם, גם תחת ריבונות זרה.
ג'רולד אוארבך, פרופסור אמריקני להיסטוריה, בספרו "האם אנחנו אחד?", מתאר ביקור דמיוני של יורד שנעדר מהארץ 30 שנה. במקום ישראל הוא מוצא את "פלישדן"– פלסטין, ישראל וירדן. הגולן וצפון הארץ עד צפת נמסרו לסורים, שארית הגליל היא אוטונומיה ערבית, הישראלים מרוכזים ב"כנען" שמסביב לתל אביב ובין באר-שבע לאילת – אוטונומיה בשם: " בדו-נגב". ירושלים היא עיר בינלאומית בשליטת האו"ם, ומעבר לירדן – מחוז "חוסייניה". יהודים נותרו בארץ ישראל כ-10,000, והם מרוכזים ב"יהודה", שמורה קטנה סביב אלוני ממרא שליד חברון.
אחרי ששמע כל זאת במודיעין של "נת"ל בינלאומי פלישדן" (לשעבר נתב"ג), תפס האיש את המטוס הראשון ונמלט לחו"ל. הוא נזכר במעשה על הרב זקן שעלה לרגל מאירופה, ירד ביפו, פסע ד' אמות ועלה בחזרה לאוניה. את המצווה קיים, ויותר לא מצא במקום הזה כל דבר בעל משמעות.
ומה יאמר אדם כמוני, שאיננו רב חרדי וגם לא סופר אמריקני? "זעקי, ארץ אהובה!".
שבכל הנחיתות, מדי השוטרים נראו לי מוכרים וחביבים, אבל הנחיתה הזאת הם הזכירו לי פרשים אכזרים, מניפי אלות.
שבכל הנחיתות, נעם לי מראה החיילים הצעירים שאין דומה לו בניכר, אבל בנחיתה הזאת סימן שאלה ריחף מעליהם: מי מהם היה ב"התנתקות", ומי יהיה ב"התכנסות" ויבוא לקחת גם אותי?
שבכל הנחיתות, נעם לי מראה החיילים הצעירים שאין דומה לו בניכר, אבל בנחיתה הזאת סימן שאלה ריחף מעליהם: מי מהם היה ב"התנתקות", ומי יהיה ב"התכנסות" ויבוא לקחת גם אותי?
שבכל הנחיתות, שבעתי מצבעי האומות, והייתי גאה בדגל הלאום, אבל בנחיתה הזו דגלנו העליז והאופטימי הופיע לי תפור על רקע שחור, שחור-המדים של היס"ם כשהוא עוקר יהודים מארץ ישראל, לטשטש זיכרון מדים שחורים אחרים.
שבכל הנחיתות, עברה דרכי על כביש 443 בארץ ישראל זרועה בסמלי שלטון ישראל, אבל הנחיתה הזו כולה מסופי- גבול, חומות וגדרות. מדינת ישראל יורדת מארץ ישראל.
בלב שלם חזרתי אל ארצי, ובלב חצוי אל מדינתי ההולכת ומתרחקת מארצי. משהו נסדק בתפר שבין הארץ למדינה, נפרם ב"התנתקות" שהייתה, וב"התכנסות" האורבת מעבר לפינה.
וגם המילים המכובסות האלה בעצמן מזהמות את מדינתי, בבואן לעטוף מעשה מרושע בציפוי מתוק ומרגיע, טכניקה הזכורה לעמנו מימים אפלים. וכשהאצבע מבקשת ללחוץ על כפתור הרדיו כדי להתעדכן, מנגנון הגנה פנימי עובר להיכון מפני הצפוי להישמע מתוכו: תשואות לפטריוטיזם פלסטיני, בוז לאהבת ארץ ישראל יהודית. זו מוצגת כאנרכיזם מסוכן, בעוד האנרכיסטים המוצהרים ("של הגדר", ובכלל) נעשו הבנים היקירים של המדינה. והכל בעברית, משובצת בפניני שלום אופנתיות: "בסופו של יום","פריצת דרך", "חלון הזדמנויות".
וכשהאצבע מבקשת ללחוץ על כפתור הרדיו כדי להתעדכן, מנגנון הגנה פנימי עובר להיכון מפני הצפוי להישמע מתוכו: תשואות לפטריוטיזם פלסטיני, בוז לאהבת ארץ ישראל יהודית. זו מוצגת כאנרכיזם מסוכן, בעוד האנרכיסטים המוצהרים ("של הגדר", ובכלל) נעשו הבנים היקירים של המדינה. והכל בעברית, משובצת בפניני שלום אופנתיות: "בסופו של יום","פריצת דרך", "חלון הזדמנויות"
המצב הזה של היות אדם מרגיש בארצו בבית, אך במדינתו כזר, תואר ע'י קונרד אדנאור, הנשיא הראשון של גרמניה לאחר המלחמה, כ-"אמיגרציה פנימית". האיש כיהן כראש עיריית קלן, וכשהיטלר עלה לשלטון נקטעה הקריירה שלו, והוא הסתגר בבית ופרש מכל פעילות ציבורית. "לא היה לי האומץ לרדת למחתרת", אמר, "ולכן בחרתי 'בהגירה פנימית'".
הרב שאר-ישוב כהן, במכתב גלוי לשרון, טען שהמדינה מקודשת רק כל עוד היא משמשת ככלי למילוי מצוות יישוב ארץ ישראל. בלי זה, היא ככל המדינות. ומכל מקום, בנסיגתה היא אינה יכולה למנוע מיהודים לקיים בעצמם את מצוות יישוב הארץ. ועל כן נתבקש שרון להתיר להם להישאר במקומותיהם, גם תחת ריבונות זרה.
ג'רולד אוארבך, פרופסור אמריקני להיסטוריה, בספרו "האם אנחנו אחד?", מתאר ביקור דמיוני של יורד שנעדר מהארץ 30 שנה. במקום ישראל הוא מוצא את "פלישדן"– פלסטין, ישראל וירדן. הגולן וצפון הארץ עד צפת נמסרו לסורים, שארית הגליל היא אוטונומיה ערבית, הישראלים מרוכזים ב"כנען" שמסביב לתל אביב ובין באר-שבע לאילת – אוטונומיה בשם: " בדו-נגב". ירושלים היא עיר בינלאומית בשליטת האו"ם, ומעבר לירדן – מחוז "חוסייניה". יהודים נותרו בארץ ישראל כ-10,000, והם מרוכזים ב"יהודה", שמורה קטנה סביב אלוני ממרא שליד חברון.
אחרי ששמע כל זאת במודיעין של "נת"ל בינלאומי פלישדן" (לשעבר נתב"ג), תפס האיש את המטוס הראשון ונמלט לחו"ל. הוא נזכר במעשה על הרב זקן שעלה לרגל מאירופה, ירד ביפו, פסע ד' אמות ועלה בחזרה לאוניה. את המצווה קיים, ויותר לא מצא במקום הזה כל דבר בעל משמעות.
ומה יאמר אדם כמוני, שאיננו רב חרדי וגם לא סופר אמריקני? "זעקי, ארץ אהובה!".