אחד מסוגי הגבורה שעלו במהלך המאבק נגד הגירוש והחרבת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון היה של הצעירים, שעמדו מול בתי המשפט וכפרו בסמכותם לשפוט אותם. גם לפני ימים קשים אלה היו מי שנקטו בשיטה זו מחמת שאט הנפש מהתנהגותה של המערכת הממסדית הישראלית כלפי מיטב בניה ובנותיה. אבל בתקופת הגירוש הדבר נעשה נפוץ ובולט יותר, גם אם לא נחלת המונים. להלן ננסה להתמודד עם גישה זו ולנסות לכוון ולייעל אותה כדי להפיק ממנה את מרב התועלת, לדייק במטרותיה ולהביא להצלחתה המרבית. אינני מתיימר לדעת את הדרך הנכונה בנושא זה וגם לא להורות לרבים. מטרתי להעלות על הכתב את הגיגי ולחפש דרך מיטבית, כאמור.
ראשית, עלינו לשאול את עצמנו: מה מטרת הכפירה בסמכות בתי המשפט. האם אנו רוצים באובדן שליטה ושכל דאלים יגבר? בוודאי שלא! אם כך, בד בבד עם הכפירה בסמכות הנ"ל עלינו לחפש אלטרנטיבה לעשיית צדק לבל נדרדר לאנרכיה
ראשית, עלינו לשאול את עצמנו: מה מטרת הכפירה בסמכות בתי המשפט. האם אנו רוצים באובדן שליטה ושכל דאלים יגבר? בוודאי שלא! אם כך, בד בבד עם הכפירה בסמכות הנ"ל עלינו לחפש אלטרנטיבה לעשיית צדק לבל נדרדר לאנרכיה.
אחת האמירות שהיו שגורות בפי חברינו בעמדם מול שופטי השלטון הייתה שאיננו מוכנים להתדיין אלא בפני בית דין הדן על פי תורה. בעמדה זו יש קידוש ה' גדול, אבל גם אמירה זו צריכה דיוק, שכן חובתנו ההלכתית להתדיין רק בפני בית דין הדן על פי התורה מתייחסת בעיקר להלכות שבין אדם לחברו כגון: דיני ממונות ודיני אישות. לעומת זאת, על חוקים הנוגעים לתעבורה ולשמירת סדר ותקנת הציבור ניתן לומר "דינא דמלכותא דינא", היות שחובה על המלכות לתקן תקנות על פי המציאות הקיימת. ראוי ונכון היה לעם היהודי, בשובו אל ארצו, שמערכת המשפט תפעל בכל התחומים, כולל שמירת הסדר ותקנת הציבור. וזאת מתוך תודעה יהודית וקשר אמיתי למצבור הגדול של הלכות ודינים שנוצרו במשך אלפיים שנות גלות ועוד קודם לכך. מציאות כזו תוכל באמת להתקיים כאשר ישובו שופטינו כבראשונה, אבל לא רק בתי המשפט גרמו שעדיין לא זכינו לכך. אם כן, הסיבה לכפירה בסמכות בתי המשפט אינה יכולה להיות כדי להביא את הגאולה ולהשיב את שופטינו.
על כורחנו מוכרחים אנו להגיע למסקנה שבוויכוח שהפך למאבק ההולך ומתגבר אם מדינת ישראל תהייה מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה, בעלת קשר הולך ונמוג ליהדות ולערכיה, מערכת המשפט התמקמה באופן מובהק בצד של מדינת כל אזרחיה והפכה את עצמה לאויב כוחני ואלים המשתמש בכל כוחו נגדנו. זו סיבה ראויה לכפירה בסמכותה לשפוט אותנו.
ויכוח זה הוא פוליטי במהותו והיה עליו להיערך בכנסת, המסגרת אליה שולח העם נציגים ויכול להשפיע על החלטתם. אבל בתי המשפט, בנשיאותו של אהרון ברק, העמידו עצמם מעל הכנסת, בנסותם להכתיב לכלל הציבור את הערכים "הנאורים" בהם הם דוגלים. הכנסת, אילו היה בכוחה הייתה יכולה לעצור את ההשתלטות השיפוטית הזו, אבל ככל הנראה אין אלה פני הדברים.
אפשר אפוא לומר, שסיבת ההתנגדות לקבלת סמכות מערכת בתי המשפט לדון אותנו היא חריגתה של זו מתחום סמכותה. שכן אין היא מופקדת על קביעת סולם הערכים של המדינה.
כעת, נחזור למטרת הכפירה בסמכות בתי המשפט. מטרה ראויה, לכאורה, היא לגרום לחיפוש אלטרנטיבה למערכת המשפט הקיימת או לפחות לאידיאה המובילה אותה, כיוון שזו מונחית על ידי תודעה מערבית ואינה מתאימה לרוחו של העם היהודי ולערכים המנחים אותו, מאז ומקדם. ישנן דוגמאות רבות לעיוותי דין הנוצרים בגלל חוסר ההתאמה הנזכר, כגון: פסק הדין המכיר בזוגות חד מיניים, התערבות של בית המשפט העליון בפסקי דין רבניים עד לביטול החלטה של בית דין רבני לגירושי בני זוג ועוד.
חיפוש אלטרנטיבה ראויה למערכת המשפט הקיימת משתלבת היטב במטרתנו העליונה להעמיד הנהגה יהודית אמונית למדינה, כאמצעי להפיכתה למדינה יהודית, שתהייה מדינת מופת ואור לגויים. אולם יש לזכור כי שינוי כזה אינו יכול להיעשות ברגע ועלינו לחוללו בהדרגה תוך כדי שינויים אחרים בחברה ובתרבותה. יתכן, שהתמודדות כזו עם בתי המשפט תקדם אותנו לשינויים הרצויים הללו.
עד כאן עסקנו בסיבה לכפירה בסמכות בתי המשפט וניסינו להציב מטרה למעשה חשוב זה. הדברים שכתבנו היו נכונים גם לפני שנים אחדות. אם כן, מדוע דווקא כעת עלתה והתגברה תופעה זו?
נראה לי שהסיבה לאי קבלת סמכותם של בתי המשפט, דווקא כעת, נובעת מהגדשת הסאה באי הצדק הפנימי המנחה אותם. עד לתקופה שלפני ימי המאבק על גוש קטיף וצפון השומרון, הייתה לבתי המשפט לפחות מראית עין של עשיית צדק, חדי ראייה ובעלי הבנה היו יכולים להבחין בקלקולים שונים בשורת הדין של עבודת בתי המשפט, אבל באופן כללי ומעל פני השטח, עדיין היה נראה כי רצונם בעשיית צדק. בימי המאבק הפכה מערכת המשפט את עצמה לכלי שרת בידי השלטון, למימוש רצונו הפוליטי בגירוש המתיישבים.
הפרדת הרשויות, בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת ולרשות המבצעת כמו נעלמה מן העולם. אם עד לאותם ימים לא ניתן היה להעלות על הדעת מעצרים ממושכים לילדים ולקטינים, שאינם מהווים סכנה ספציפית לעבירה חמורה כמו רצח, אונס וכדומה, באו ימים אלה והראו קבל עם ועולם שבישראל "הדמוקרטית" זה אפשרי נגד מי שיכול לסכל או אפילו רק לסכן ביצועה של תוכנית פוליטית. אם עד היום היה מובן מאליו שכל עציר או אסיר הרוצה בכך יוכל לגשת לבחינות בגרות ושירות בתי הסוהר אף סייע בידו, באו מעצריהם של ילדינו והוכיחו שגם זה נתון רק למי שאינו מאתגר את האוליגרכיה השלטת.
לכל עוולות אלה ויותר מכך, נתנה מערכת המשפט את ידה ובכך הוכיחה באופן ציבורי ובוטה שהצדק שהיא עצמה מנפיקה ומופקדת עליו, אינו אלא צדק יחסי המותאם לצרכיהן של האליטות השולטות בארץ ומקדמות את חבריהן ומקורביהן.
במילים אחרות, זכויות הפרט וכבוד האדם וחירותו נתונים לאזרחים ולמיעוטים המתאימים לבית המשפט העליון, כגון: ערבים, עובדים זרים, גורי הכלבים מאוזבקיסטן, "חד הוריות" ועוד. אבל ציבור גדול הנאבק על אידיאלים הסותרים את הערכים, שלהם קורא בית המשפט "ערכי העולם הנאור", לציבור זה אין בתי המשפט מעניקים את הזכויות הללו. נוצרה כאן התנהלות מערכתית נגדנו. לא רק הרשות המבצעת את הוראות הדרג הפוליטי צייתה, אלא גם הרשות השופטת התאימה את עצמה לצרכיו של הדרג הפוליטי. כדוגמא נוספת רק נזכיר את הקמתם של בתי משפט מיוחדים ליד בתי המעצר לקראת ביצוע הגירוש כדי להקל על ביצוע המעצרים ההמוניים הצפויים.
כאן צריכה לבוא השאלה מה גרם לשופטים, שלכאורה, מעוניינים לעשות צדק, להתנהג בצורה כזו?
סבורני, שסיבה לכך היא הישענותם מבחינה תודעתית וקונספטואלית על אותם ערכי העולם הנאור דלעיל. כוונתי שחוקי המדינה, לא רק שמקורם הראשוני הוא בחוק הבריטי ובחוק התורכי אותם ירשה מדינת ישראל מהשלטון המנדטורי, אלא גם מנקודת מבט מחוקקת אין המחוקק הישראלי נשען על התרבות היהודית המקורית, כדי שהיא תנחה את חקיקתו, אלא על התפישות המקובלות בעולם המערבי, הוא העולם הנאור בעיני רוחו.
נמצא אם כן, שעוינות מערכת בתי המשפט כלפינו נגרמה בגלל מערכת הערכים היהודית המנוגדת לזו של מערכת בתי המשפט. מערכת זו יכולה להוות אלטרנטיבה ערכית לזו של האליטות או העשירון הנאור, ואם היא תעלה, יהיה זה סופו של כל בסיס הכוח של העשירון הנאור. בכורח נסיבות אלו נאלצת האליטה המשפטית והשלטונית להגן על עצמה מקריאת התגר על בסיס קיומה המנטאלי, הרעוע בלאו הכי.
להגנתה השתמשה ומשתמשת המערכת במעצרי שווא לענישה ולהרתעה, במעצרים בלתי חוקיים כאשר מועד המעצר פג ולא הוארך כדין, בגזילת זכויות בסיסיות, כגון שפיטה קולקטיבית של נאשמים במקום העמדת כל נאשם לדין ודיון ספציפי בעניינו. היו גם שופטים שהגדילו לעשות ברמיסת כללים ביחס לקטינים וניסו לחנכם מחדש. דברים אלו נעשו דרך קבע בבתי המשפט נגד עצורי ההתנתקות וממשיכים גם כיום במעצרים דומים.
כאן ברצוני להדגיש ולסייג, שאמנם גם בבתי דין הקיימים ואלה שיוקמו על פי ההלכה היהודית ישנם וסביר להניח שגם יהיו פסקי דין מפוקפקים, הטיית דין ותקלות אחרות וגם למערכות המושתתות על היהדות, יתכן שיתברגו אנשים, שלא ילכו בדרך הישר, אך במערכת המשפטית החילונית העניין אינו פגם נקודתי כלשהו, אלא בעיה מערכתית כוללת.
ניתן לומר שהתנועה הציונית, שניסתה ליצור ישראלי חדש ולצורך כך זנחה את המסורת היהודית, נותרה ללא עוגן תרבותי ממשי שינחה את דרכה בעשיית צדק באופן התואם את רוח העם
לאור זאת, האמירה המדויקת לשופטי השלטון צריכה להיות שאנו כופרים בסמכותם לשופטנו, בגלל שהם הפכו את עצמם ואת המערכת המשפטית כולה לאויבים ישירים שלנו ובגלל שהם נוהגים באופן הנוגד את הערכים שהם עצמם דוגלים בהם בהקשרים אחרים. צריך להסביר שהם הידרדרו לכך מפני שמערכת הערכים המנחה אותם אינה ניזונת מערכי היהדות ומהתרבות היהודית.
ניתן לומר שהתנועה הציונית, שניסתה ליצור ישראלי חדש ולצורך כך זנחה את המסורת היהודית, נותרה ללא עוגן תרבותי ממשי שינחה את דרכה בעשיית צדק באופן התואם את רוח העם. לכן הצדק שלה נע ונד לפי כיוון נשיבת הרוח העולמית ובהתאם לצרכי האליטות.
הבאתה של מערכת המשפט לפעול על פי התרבות היהודית או הקמה של מערכת כזו תתאפשר כאשר בעם היהודי תבשיל התודעה היהודית לכדי ביסוס מערכת השלטון על ערכי היהדות.
ובינתיים, לא יהיה לנו ממי לבקש סעד משפטי?!
והיום, יש לנו?!