יום השנה הראשון קרב ובא... יהיה זה ה"יאהרצייט" הראשון, לחורבנם של גוש קטיף וצפון-השומרון וגירוש כוחני של תושביהם החיים והמתים. גירוש זה בוצע תוך הפקרה וחילול כל יקר ומקודש, מאורעות שהותירו צלקות עמוקות (אף פצעים פתוחים) בלב המגורשים ותומכיהם. יום זה יחול, מעתה ועד עולם, בצמידות היסטורית- אירונית- שטנית לצום ט' באב, יום החורבן של בית המקדש הראשון והשני.
כדרכם בקודש, יפתחו מנהיגי המחנה הלאומי את מחברת הנאומים: האחד יפתח בעמוד 73 וחברו בעמוד 131. כל אחד ימשיך במקום שבו הופסק נאומו בהפגנה האחרונה בגלל קוצר רוחו של המנחה עקב ריבוי הכיבודים והנואמים
כדרכם בקודש, יפתחו מנהיגי המחנה הלאומי את מחברת הנאומים: האחד יפתח בעמוד 73 וחברו בעמוד 131. כל אחד ימשיך במקום שבו הופסק נאומו בהפגנה האחרונה בגלל קוצר רוחו של המנחה עקב ריבוי הכיבודים והנואמים. התסריט ידוע מראש, גם הבימוי.
כרגיל, חלק מן הקהל יניף שלטי מחאה מתוצרת בית, חלקו הנוסף יקרא קריאות קצובות של סיסמאות, חלקו ישיר ואף ירקוד תוך ניתוק גמור מן המתרחש על הבמה, בעוד שחלקו ינצל הזדמנות לפגוש חברים ישנים וחלקו יבהה באוויר או יפהק... מפעם לפעם, יעלה זמר חרדי ידוע להנעים בשירי חתונה ידועים מתוך הארסנל ה"חסידי". על פי רוב, בשירים שאין להם כל קשר טקסטואלי אקטואלי...
אפשר גם אחרת. בפרט אחרי הצלחת ערב המחאה הפוליטי- מוסיקלי של השמאל, בדמות הופעת סולן ה"פינק-פלויד", ששודר בשידור חי בארבע תחנות רדיו אחרי "פרומו" של שבועות רבים. הנזקים לתחבורה באותו היום, היו פי כמה וכמה מאלה של חסימות הכבישים ע"י המחנה הלאומי. לא היו עצורים. עתה חובה על המחנה, שזוכר ואינו סולח, להפיק אירוע מחאה מוסיקלי נגדי שיוסיף להדהד ימים רבים. אירוע שימשוך אליו נוער רב, אם יאורגן באופן המתחשב בצורכי הגוונים השונים של הציבור הלאומי והדתי. ומלאך רע יענה אמן בעל כורחו: התקשורת לא תוכל להימנע מסיקור אירוע שכזה...
כיום, ידועים לנו לפחות עשרה אמני- מחאה בולטים, (מקצועיים, מקצועיים למחצה וחובבים ברמה מקצועית) שבאמתחתם שירים רלבנטיים ואקטואליים למצור ולמצוק שאליהם נקלענו. אל אלה, יכולים להצטרף גם אמנים נוספים המבצעים שירי אהבה לארץ ישראל, שירי מולדת. אף יודעי שירה ונגינה חובבים יכולים לתרום משירי המחאה שלהם, שחוברו ונגנזו במגירה, בהיעדר מסגרת נאותה לפרסומם (או מחוסר אמצעים). לפעמים דווקא שם אפשר למצוא פנינה ספרותית ו/או מוסיקלית.
חודש אב נמצא ב"תחום החופש הגדול", חופשת הקיץ הארוכה. הנוער הלאומי, שאינו מוצא את עצמו ומקומו בפסטיבלים הקיימים (הן בגלל אופיים הפרוץ והן בגלל קיומם החל על פי רוב בשלושת השבועות של ימי בין המצרים), ימצא עניין רב להשתתף באירוע מחאה מוסיקלי בעל אופי של "פסטיבל". בפרט, כאשר הזיכרון הציבורי עדיין טרי ומקבל, כבהצלפת-שוט, תזכורות נוספות (מן הסיוט של פרעות עמונה ומן האיומים העכשוויים על קיומה של ההתיישבות היהודית ביו"ש). הפרדה מיגדרית של מקומות הישיבה (נשים וגברים) והימנעות מהופעת נשים ובנות על הבמות, תאפשר גם הצטרפות של קהל חרדי ודתי לאומי תורני. יש בזה כדי "לנפח" את הקהל פי כמה וכמה.
מקום? הקיץ מאפשר שהות תחת כיפת השמים. חופים, דשא, דיונה, חול, חורשה. הכל מתאים וראוי. אפשר לבחור גם במקום אקטואלי: שדרות מוכת הקסאמים, הפארק באשקלון המאויימת, המאהל של "אלי- סיני", כפר מימון או מול כיסופים...
ארגון? יש במחנה הלאומי שלנו כשרונות ארגוניים מיומנים ומנוסים.ביניהם כאלה שכבר הוכיחו יכולת של ארגון הפגנת המונים תוך ימים ספורים.
מקורות מימון? תמיד יימצאו בעלי חברות ומפעלים שירצו להשתמש באירוע כזה לצורכי פרסום עסקיהם ותוצרתם. אלה יתנו חסות ומימון. המארגנים יוכלו גם "למכור" זיכיונות להצבת דוכני-מכירה (לספרות, אמנות, מוסיקה, יודאיקה, חפצי-חן ועוד), לדוכני-מזון, לדוכני שתיה קרה, למוכרי גלידה וכיוצא בהם. אפשר גם לגבות דמי חנייה ומתוך דמי ההסעות באוטובוסים. אם המקום מגודר, אפשר אפילו לגבות דמי-כניסה סמליים. הכל פתוח ליוזמה ותושייה.
הפקה? במה מרכזית גדולה ועוד כמה במות קטנות המפוזרות בפריפריה. על הבמה המרכזית יוכלו להופיע אמנים ידועי שם, בעוד שהבמות הקטנות תשמשנה "הייד פארק מוסיקלי" לחובבים, לשירי ארץ ישראל בציבור, לשירה חסידית, למופעים של נשים עבור נשים ועוד. הכל לפי הדרישות והטעם האישי של המשתתפים (במתכונת דומה לזו של פסטיבל "ג'אז בים האדום", פסטיבל ערד ופסטיבל ה"כלייזמרים"). אם יפורסם "מכרז" למעוניינים להופיע, יתעוררו לפתע כל מיני זמרים ידועים ויקפצו על העגלה ברגע האחרון. אף אחד לא ירצה להחמיץ הזדמנות פז לחשיפה גדולה כזאת.
כמובן, תידרש הקמת ועדה למיון המופיעים על הבמה המרכזית ולקביעת הרפרטואר, על מנת לשמור על רמה אמנותית נאותה וכדי שלא לחרוג מנושאי המחאה. כל המבצעים האחרים יופנו אל הבמות הפריפריות הקטנות יותר.
חד-פעמי? לא ולא. אפשר לקיים את יום הזיכרון לעוון הגירוש ופשע החורבן, בפסטיבל זהה או דומה באופיו, משנה לשנה. לחזור בכל שנה, כדי להשמיע שוב ושוב את השירים, כמזכרת עווןחד-פעמי? לא ולא. אפשר לקיים את יום הזיכרון לעוון הגירוש ופשע החורבן, בפסטיבל זהה או דומה באופיו, משנה לשנה. לחזור בכל שנה, כדי להשמיע שוב ושוב את השירים, כמזכרת עוון.
אפשר "לטייל" עד תום הקיץ עם המופע הזה מעיר לעיר, מצפון עד נגב. אפילו בכיכר רבין שבתל אביב, ב"גני יהושע" או ב"גן וולובלסקי" הענקי שמול תחנת הרכבת בארלוזורוב. אפשר להעמיד "אוהל זיכרון" בכל עיר וישוב, בכיכר מרכזית, לתת שם במה לזמרי המחאה שיעברו מעיר לעיר ומישוב לישוב להגשת המסרים הלאומיים-אומנותיים. מופע כזה יוכל להתקיים בד בבד עם התערוכה הנודדת של הצילומים של פשעי הגירוש והחורבן בגוש קטיף ובשומרון. כמובן, יוכלו להקרין בו את סרטי הוידיאו השונים שצולמו בגוש קטיף, בשומרון ובעמונה.
להפקת מאורע כזה דרושה (בראשית ובעיקר) התובנה: יש לשירי מחאה עוצמה ויכולת של חדירה וחלחול אל התודעה ואל הזיכרון יותר מכל נאום, למעלה מכל שלט. אנו זוכרים טקסט שיש לו מנגינה יותר מזה שאין לו. אם זהו שיר ואם, להבדיל, קטע מן התפילה או פסוקים מן התנ"ך. כאשר יש מנגינה, אף מילה אינה נשמטת מן הזיכרון. אפילו לימוד הגמרא מקובל ברובן המכריע של הישיבות, מתוך ניגון ונעימה. מן הזיכרון, קצרה הדרך אל התודעה והתת-מודע. במציאות הבולשביקית הקיימת, אין לשירי-מחאה לאומיים במה או מיקרופון בכלי התקשורת של מדינת ישראל.
לפנינו הזדמנות נפלאה להפגנה של כוחות: כוח הרוח, כוח היצירה, כוחה של האמנות על ידי המחנה הלאומי. לרשותנו דרך שאין לה אח ורע או תחליף להעברת המסרים שלנו למי שאיננו מחובר לעיתונות שלנו, המודפסת והווירטואלית. לאמנות יש הגנה כפולה: גם חופש הביטוי וגם חופש היצירה. הגנה שאין לאף מרצה או נואם...
עכשיו דרוש מישהו בעל יוזמה, תושייה ומעוף, ש"ירים את הכפפה" הזאת. הזמן קצר והמלאכה מרובה. לטעמי האישי, אין כיום גוף המתאים יותר להפקה כזאת מאשר המערכות השלובות של "ערוץ 7".