רבים מקרב הקהילה הדתית-לאומית בישראל מאמינים כי ממשלת ישראל מייצגת את מרביתם של יהודי ישראל. חשיבה זו כה נפוצה שהיא משפיעה על הכל, כרב כהדיוט. דוגמא מובהקת של התופעה הזאת נראית בחוברת שנתחברה על-ידי רבנים דתיים-לאומיים בכירים והופצה לפני שבועות אחדים בבתי כנסת ברחבי ישראל.
אני שואל: האם אי-פעם נבדק הרעיון הזה של זיהוי "הרוב" בישראל (שאלה בעלת אופי דמוגרפי), או מי מייצג את הרוב הזה (שאלה פוליטית), במקום לקבל את התפיסה המתוארת לעיל כתורה למשה מסיני?
עם זאת שהחוברת הנ"ל מהווה ניסיון הראוי להערכה ליצור הסכמה רחבה לקראת האיום של נסיגות עתידיות, היא חושפת את אמונתם של הרבנים על-ידי ההצהרות שבתוכה, כגון "אין המיעוט יכול לכפות את השקפותיו על הרוב". במלים אחרות, המיעוט (הוא הציבור האמוני שאכפת לו מתורה, מארץ-ישראל ומעם ישראל) איננו יכול לכפות את השקפותיו על הרוב מקרב יהודי ישראל, כיון שהרוב – באמצעות הליך הבחירות – בחר באהוד אולמרט ובמפלגתו, קדימה.
אולם, מה שאינו מובן לרבים מהחותמים על החוברת הנ"ל, וכן לרבים עוד יותר מקרב המחנה הדתי-לאומי בכלל, הוא שה"רוב" הזה איננו בעצם אלא המצאה של הממסד שבשלטון. זאת אומרת, באמצעות התקשורת, הצליח הממסד (זה שנים רבות) לנטוע בציבור את האמונה שהוא – הממסד – מייצג את רובם של הישראלים. מכאן, אפילו כשמתנגדים להשקפות הממסד השליט, נטועה בנו האמונה ש"אנחנו המיעוט" ואילו "הם הרוב". יתרה מזו, כיון שמקובל עלינו שהם מייצגים את הרוב, אנו משקיעים מאמץ מתמיד למצוא חן בעיני הממסד. חשיבה זו הנחתה ועודנה מנחה, לדאבוננו, רבים מבעלי הכוונות הטובות שבקרב המחנה הדתי-לאומי. אם לא ייפסק הדבר, אזי הטרגדיה מלפני שנה בגוש קטיף תהיה כאין וכאפס לעומת האסון הממשמש ובא.
אני שואל: האם אי-פעם נבדק הרעיון הזה של זיהוי "הרוב" בישראל (שאלה בעלת אופי דמוגרפי), או מי מייצג את הרוב הזה (שאלה פוליטית), במקום לקבל את התפיסה המתוארת לעיל כתורה למשה מסיני?
ברמה הפוליטית, ניתוח הבחירות שנערכו בישראל במשך שלושים השנים האחרונות מעלה תמונה מרתקת (את הנתונים הבאים אפשר למצוא באתר הכנסת).
החל בבחירות האחרונות שנערכו בחודש מרץ לכנסת השבע עשרה, קדימה, כפי שידוע לכל, קיבלה את מספר הקולות הרב ביותר. אולם, האם מישהו טרח לשים לב לעובדה שמכלל בעלי זכות הבחירה (אשר מהם העדיפו יותר מ35%- שלא לבחור), קדימה זכתה בתמיכתם של כ15%- בלבד? אם נהפוך עובדה מעניינת זו ונביט בה מזווית אחרת, מכלל בעלי זכות הבחירה כ85% לא בחרו באהוד אולמרט ובמפלגת קדימה. ואם ננתח כך את הבחירות, אז אפילו אריאל שרון והליכוד, בעת הניצחון הגדול שלהם בבחירות 2003, הצליחו לזכות בתמיכת כ20%- בלבד מכלל בעלי זכות הבחירה, (אשר שוב, רבים מהם העדיפו שלא לבחור). תוצאותיו של אריאל שרון ושל הליכוד היו כמובן טובות יותר מאלה של אהוד אולמרט ושל קדימה, אך בכל זאת כ80%- מכלל בעלי זכות הבחירה לא תמכו באריאל שרון או בליכוד.
בעצם, אם ננתח כך את תוצאות הבחירות שנערכו במשך שלושים השנים האחרונות נראה חד-משמעית שאף מפלגה לא זכתה במספר קולות הקרוב לרוב מספר בעלי זכות הבחירה. אפילו הזוכה הגדולה מכולם, כשמנתחים את התוצאות בדרך זו, קיבלה רק כ30%- מקולות כל בעלי זכות הבחירה (המערך, בשנת 1973 – לפני מעט יותר משלושים שנה).
אכן, מדינת ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית (פחות או יותר), ולכן המפלגה הזוכה במספר הקולות הגדול ביותר בבחירות מצליחה בדרך-כלל להקים איזה מין קואליציה שלטונית. אולם, קואליציות אלה ומדיניותן רחוקות תמיד מרצונו של מרבית הישראלים; במקום לשקף את רצון הרוב, הן מושתתות לרוב על קבוצת אופורטוניסטים החוברים יחד כדי לזכות בשליטה על מרכזי הכוח השונים במדינה הזאת.
באשר לתמונה הדמוגרפית, מקובל לחשוב שרוב היהודים בישראל חילוניים ושעל-כן אין המיעוט הדתי (שוב נצטט מן החוברת הנ"ל) "יכול לכפות את השקפותיו על הרוב". אולם, בדומה ל"רוב הפוליטי" שנדון לעיל, גם "הרוב הדמוגרפי" המקובל הוא אשליה.
אם נהפוך עובדה מעניינת זו ונביט בה מזווית אחרת, מכלל בעלי זכות הבחירה כ85% לא בחרו באהוד אולמרט ובמפלגת קדימהמאמר שפורסם על-ידי המרכז הירושלמי לענייני ציבור, בשם "מהי מידת דתיותם של יהודי ישראל?" – מאת הפרופסור המנוח דניאל אלעזר, מפריך הנחה זו (המאמר אפשר למצוא באינטרנט באתר זה). המאמר מבוסס אמנם על נתונים משנת 1993, ומבחינה זאת הוא מיושן במקצת, אולם הוא עודנו נוגע לעניין בכך שהוא מראה כי מה שמקובל מבחינה דמוגרפית רחוק הוא מן האמת.
בלי להיכנס לכל הפרטים, מראה המאמר כי כמעט 25% מהיהודים החיים בישראל מגדירים את עצמם כ"דתיים" ("חרדים", "דתיים-לאומיים" וכו'), בעוד 55% נוספים מגדירים את עצמם כ"מסורתיים" (לרוב, ספרדים ובני עדות המזרח). עם זאת שבין היהודים הנכללים בשתי חטיבות אלה ישנו מגוון רחב של הבדלים דתיים (הן בשמירת מצוות והן בהשקפת עולם), בכל זאת כמעט לכולם ישנה זיקה מסוימת למסורת היהודית, לתורה, לארץ ישראל וכו'. יתרה מזו: כשמביטים בתמונה מזווית זו, האוכלוסייה היהודית החילונית מהווה רק 20% מכל היהודים החיים בישראל. מכאן, לא רק שאין האוכלוסייה היהודית החילונית הרוב בארץ (כפי שמקובל לחשוב), היא בעצם המיעוט.
לסיכום: א) המפלגות הגדולות בישראל אינן מייצגות את מרבית יהודי ישראל; ב) הרוב המכריע של יהודי ישראל מגדיר את עצמו או כדתי או כמסורתי. על סמך עובדות אלה, צריך להיות ברור שעל הציבור הדתי-לאומי לחדול מלראות את הממסד כמייצג הרוב ולחדול מלנסות להתחבב על אותו ממסד. אדרבה, על ציבור זה לצאת למתקפה רעיונית, שהרי הם, ולא הממסד, מחוברים לרוב הגדול של יהודי ישראל.
המנהיג או המפלגה הראשון שילמד כיצד להתחבר אל "הרוב האמיתי" ישנה בקלות את פניה של מדינת ישראל.