אינני יודע אם שמתם לב שאנחנו כבר נמצאים בתוך המלחמה הפלסטינית השלישית. המלחמה הזאת נפתחה ליד "כרם שלום", בהתקפת יחידת הקומנדו הפלסטינית שהגיחה מתוך המנהרה. ראש הממשלה אולמרט אמר בישיבת הממשלה "אנחנו במלחמה", ובזה, רק בזה, הוא צודק.
המלחמה הפלסטינית הראשונה: מלחמת האבנים ובקבוקי התבערה, פרצה בדצמבר 1987 ובה התוודענו לראשונה לשם "אינתיפאדה". המלחמה הזאת הסתיימה בניצחון ישראלי- צבאי ובמפלה מדינית. המהומות דוכאו, ובשנת 1990-1 שרר שקט גמור. בשנות האינתיפאדה ראה היישוב היהודי ביש"ע פריחה וגידול מאין כמותם, ונדמה היה שהחלום הפלסטיני נגוז.
מעולם לא זכה נחש לגדול בתנאי לוקסוס כאלה. וכאשר הרגיש חזק מספיק, ועם מעמד בינלאומי איתן, עשה מה שנחש יודע לעשות: הכיש, והאוטובוסים החלו להתפוצץ
אלא שכרגיל, באו היהודים וחילצו ניצחון מדיני פלסטיני מתוך מלתעות מפלה צבאית פלסטינית. רבין, פרס וביילין הגיעו לשלטון, וללא כל אילוץ או צורך מדיני, ללא לחץ מבחוץ – להיפך, בלא ידיעות האמריקאים ומאחורי גבם ישבו בחשאי באוסלו עם הטרוריסטים מתוניס. הם הביאו הנה את המפקדות, המפקדים והחיילים של הטרור, נתנו להם רובים ותחמושת ואף הרשו להם לייבא נשק בעצמם כאוות נפשם, נתנו להם טריטוריה ומעמד בינלאומי והזרימו אליהם כסף.
מעולם לא זכה נחש לגדול בתנאי לוקסוס כאלה. וכאשר הרגיש חזק מספיק, ועם מעמד בינלאומי איתן, עשה מה שנחש יודע לעשות: הכיש, והאוטובוסים החלו להתפוצץ. ובכל זאת נמשכה בהדרגה נסיגת ישראל מיריחו ועזה ואחר כך מערי יהודה ושומרון, ורשות הטרור שקראו לה "הרשות הפלסטינית", התבססה.
המלחמה הפלסטינית השנייה פרצה כמו תמיד, כאשר "מחנה השלום" היה בשלטון. הפעם היה זה שלטונו של אהוד ברק, שהיה מוכן למסור להם 95% מיש"ע וכמעט את כל ירושלים המזרחית. במלחמה הזאת כבר לא דיברו רק האבנים, אלא הכדורים ומטעני הנפץ שהגיעו אליהם באדיבות ממשלות ישראל.
המלחמה פרצה בספטמבר 2000 והגיעה לשיא בטבח ליל הסדר בנתניה, ודוכאה באיחור רב בשורה של פעולות צבאיות שהחלו במבצע "חומת מגן". למפלתם קראו הערבים "תהדייה", "השלטת שקט", מעין בת ממזרת של ה"הודנא" הידועה. על התהדייה הם הכריזו חד-צדדית, הם פשוט לא היו יכולים לעמוד יותר על הרגליים.
גם במלחמת הפלסטינית השנייה גדל היישוב היהודי ביש"ע והתחזק, עד שהוא מגיע היום למרות אבידות בנפש, גזירות הקפאה, רצח אופי והחרבת 25 יישובים – ל-300,000 נפש, כן ירבו. ובימים אלה מדווחים מהרבה יישובים על אכלוס וגידול, למרות הכל. לקיים מה שנאמר: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
ההתנפלות הערבית בימי ממשלת ברק, למרות נכונותה לוויתורים התאבדותיים ממש, הכתה קשות גם בשמאל הישראלי שהתקשה להסביר כיצד כל פעם מדיניות השלום מביאה למלחמה. אבל השמאל התאושש, וזאת בעיקר משום שמנהיג הימין, אריאל שרון, ערק ממחנהו ועבר למחנה הנגדי. מן הבגידה הזאת, מן המכה הזאת מבפנים, לא התאושש הימין עד היום.
וכך נפל בחלקו של מנהיג ימין מומר להציל את הערבים בפעם השנייה ממפלה צבאית ולהכתיר את תוקפנותם החוזרת בניצחון דיפלומטי ומדיני: שרון אימץ וקיבל בשם עם ישראל את יעד המלחמה הערבי, מדינה פלסטינית, ואף חתם לשם כך על מסמך הכניעה הקרוי: "מפת הדרכים" שפירושו תכנית-שלבים, כיצד להגיע אל המדינה הזאת האמורה לקום על אדמת ישראל.
אולם, כמו אחרי אוסלו כך אחרי מפת הדרכים, נוצר מצב של לא-שלום ולא-מלחמה. הטרור נמשך על אש קטנה ולא אפשר למפת הדרכים להמריא. הם פשוט לא היו מסוגלים להתאפק.
בזמן הזה, ישראל הייתה יכולה בקלות ליצור עובדות ביש"ע ולהגיע למצב בלתי הפיך בעזרת מאה אלף מתנחלים חדשים שהיו הופכים 150 מאחזים ליישובים של ממש ויוצרים מצב מדיני שהיה נותן ביטוי לשני הניצחונות הצבאיים שלנו.
אולם שרון וה"אחיתופלים" שלו רצו אחרת. הם התחייבו לאמריקנים להקפיא, דווקא, את ההתיישבות עד לחניקתה הגמורה ולהרוס חלק גדול מן המאחזים. זכו הערבים ומלאכתם נעשית בידינואולם שרון וה"אחיתופלים" שלו רצו אחרת. הם התחייבו לאמריקנים להקפיא, דווקא, את ההתיישבות עד לחניקתה הגמורה ולהרוס חלק גדול מן המאחזים. זכו הערבים ומלאכתם נעשית בידינו. ואם לא די בכך, התנדב שרון, שוב ללא לחץ אמריקני ותוך הפתעתם הגמורה, לסגת חד-צדדית מרצועת עזה, להחריב ולגרש 25 יישובים, ארבעה מהם בצפון השומרון, ולמסור לערבים בעזה מדינה דה-פקטו.
גרוע מזה, שרון ומרעיו יצרו אקלים ציבורי שבו החליפו המתנחלים את החמאס כ"אויבי העם", ורעיון ההתנחלות ומפעל ההתנחלות הוצגו והחלו להצטייר בתודעת העם כמטרד מיותר במקרה הטוב, ומכשול מדיני מסוכן ואף מום מוסרי, במקרה הגרוע. חלק גדול מן הליכוד הצטרף אל שונאי המתנחלים, שהפכו להיות ציבור נרדף. ההתנחלות יצאה מן האופנה והכל החלו מאמינים, שסופה קרוב.
כאשר הודיע אולמרט שבעקבות "ההתנתקות" תבוא "התכנסות", וכ-100,000 יהודים נוספים יגורשו וכל במת ההר תועבר חד-צדדית חינם לידי האויב הפלסטיני המובס, שעדיין רשמית שמר על ה"תהדייה"- ביטוי לחולשתו הצבאית, נדמה היה שהניצחון המדיני הערבי שלם, ואין עליהם אלא לחכות מעט, עד שהארץ והמדינה הפלסטינית יפלו לחיקם כפרי בשל.
אלא שבינתיים, כתוצאה מן "ההתנתקות" הישראלית שהתפרשה כצפוי כניצחון לטרור, הגיע החמאס לשלטון וגם ההכנות הצבאיות שלהם כבר הושלמו הודות לעשרה חדשים של גבול מצרי פתוח ופרוץ לכניסת נשק ומדריכים מן החיזבללה ומאלקעידה.
וכך, כמו אצל ברק בשיא הוויתורים שלו, פרצה עכשיו המלחמה הפלסטינית השלישית בשיא ויתורי שרון-אולמרט. ואם המלחמה הקודמת הייתה "מלחמת אוסלו", המלחמה החדשה, השלישית, היא "מלחמת ההתנתקות", המלחמה שבאה עלינו אחרי החורבן והגירוש כבוא הרעם אחר הברק.
וכאן רבותי, אנחנו מגיעים אל העיקר. יש לפקוח מהר את העיניים, לראות את השיטה והחוקיות שמאחורי האירועים ולהסיק מסקנות, והשיטה היא ניצחון צבאי ישראלי בשדה הקרב, ובעקבותיו מפלה ישראלית וניצחון ערבי בשדה המדיני. החייל היהודי זורע, והטרוריסט הערבי קוצר.
חזקה על צה"ל שיכניע גם את צבא החמאס שצמח בשטח באדיבותם של שרון, פרס, אולמרט ולבני. אך התוצאה המדינית, להבדיל מן הצבאית, תהיה חלילה הרס מרצון של היישובים וקץ שיבת ציון השנייה אל ארץ התנ"ך.
וכמו שההרס אמור לצאת מיישובי יהודה ושומרון, כך רק משם תוכל לבוא הצלת מדינת ישראל. בשלב הזה שבו המלחמה הצבאית נותנת לנו עוד ארכה של חסד, ומי יודע כמה תארך, המלחמה היא על התודעה. כרגע מצטייר מחנה המתנחלים כמחנה מובס, שהרוח יצאה ממפרשיו. אולם שנה אחרי חורבן 25 היישובים, היא מספיק זמן לקום ולהרים מחדש את דגל ההתנחלות. התנחלות ולא התיישבות, כי מתנחלים אנחנו בנחלת אבותינו. יתומי גוש עציון לא שכחו את יישובי האבות שלהם שנפלו, וכל שנה נאספו אל ההר שממנו ניתן היה לצפות אל "העץ הבודד" שהיום קוראים לו וליישוב שעל ידו "אלון שבות".
היכן הדרישה, וההכנות לשוב אל גוש קטיף? אבי פרחן היה הראשון להתאושש ולתבוע לשוב אל שלושת יישובי "התוחמת הצפונית": דוגית, אלי סיני וניסנית, אך אבוי לנימוקים שנתן: לא נחלת אבות, לא ארץ ישראל, לא זכות אבות. צריך לשוב ולבנות את חורבות היישובים האלה כדי לשמור על אשקלון, ומפני שהשטח ריק מערבים, ומפני שגם לפני "מלחמת ששת הימים" הוא לא היה בידיהם, כי אם בידי האו"ם.
להיפך, פרחן גילה נכונות נדיבה ליישב את אחיו, פליטי גוש קטיף, לאורך הגבול הצפוני של הרצועה בין שלושת היישובים. חזרה לגוש קטיף לא עלתה על דעתו, אבל גם את קולם של אנשי גוש קטיף ומורג בעצמם לא שמענו אותם דורשים לשוב הביתה לאחר שהציפיות הנפשיות המופרעות לשקט ושלום בעקבות חורבן היישובים, התפוצצו למתנתקים בפנים.
מבין כמה שמאלנים כמו ירון לונדון, המנסים להתמודד עם הישנות השבר האידיאולוגי של רעיון "השלום" וגם מבין הוגים צבאיים כמו יעלון ואיילנד, המצביעים על האיוולת וחוסר האחריות שב"התנתקות" גם יחד – אף אחד אינו מוכן לומר מילה חיובית אחת על ההתנחלות ביש"ע. כל שכן אף אחד מהם לא מוכן לצדד בחידושה ובהעצמתה של ההתנחלות ביש"ע, כתשובה יחידה ללחימה הערבית הבלתי פוסקת במפעל הציוני כולו.
אולם, מה אנחנו רוצים מהם, אם אנחנו בעצמנו נאלמנו דום? אם מועצת יש"ע שזה תפקידה המובהק, שותקת? מילא, סירוב לפקודות גירוש, מילא - חסימת כבישים ומרי אזרחי, לכך הם מתנגדים עקרונית. אבל לדרוש לשוב ולבנות, לשוב וליישב את היישובים שנהרסו, לאור הניסיון המר ולאחר פרוץ המלחמה הפלסטינית השלישית, גם זה לא?
"נשוב לכל יישוב" אומר סטיקר שיופץ בימים הקרובים. ההתקפה היא ההגנה הטובה ביותר, ובעצם ההגנה היחידה. מול מזימת "ההתכנסות" חייבים להעמיד רעיון נגדי, תכנית נגדית: את רעיון השבות. עם שזכר ולא שכח וחזר כעבור 2000 שנה, בוודאי לא שכח כעבור פחות משנה אחת.
סמכו על עוכרי ישראל: כבר עכשיו כשהתותחים עוד רועמים, הם מבשלים בחדרי חדרים את הניצחון המדיני הערבי הבא. ולכן עכשיו עלינו להפעיל את האנטי-דוט, את תרופת הנגד היחידה הקיימת: גל של התנחלות יהודית מחודשת: במאחזים, ביישובים הוותיקים ובראש וראשונה - דרישות והכנות ופעולות בשטח, סמליות ולא סמליות, לשוב אל חורבות 25 היישובים. י' באב השנה, תאריך ה"יארצייט" לפשע הגירוש והעקירה, הוא הזדמנות טובה להרים את דגל השבות ולומר: שבות גוש קטיף כשבות גוש- עציון.
אסור להשתהות, אסור לחכות, יש לפתוח בקמפיין גדול להביא 100,000 יהודים נוספים ליש"ע, כי רק מכאן ניתן להילחם נגד המגמה ההתאבדותית האובדנית, ההולכת ומתפשטת באליטות הרקובות והמושחתות השולטות במדינת ישראל.
התפקיד ההיסטורי של ההתנחלות ביש"ע ובירושלים המשוחררת לא תם, הוא רק מתחיל.