"עת מלחמה ועת שלום", אמר החכם מכל אדם. אסור לערבב בין מלחמה לבין שלום. כשמערבבים, וכבר בעת היציאה למלחמה מכריזים הכרזות של כניעה, אז מתחילות הצרות.
ואיזו מין מלחמה היא זו: מלחמה נגד עצים ואבנים, מאגרים ותשתיות, וצדקנות נוצרית צבועה שאין בה באמת רחמים על החלש, אלא רק ניסיון להצטייר כרחמנים בעיני החזק. עובדה: על גגות עמונה פוצחו גולגולותיהם של ילדים וילדות ששכבו באין-אונים ולא עשו דבר, מעשה שמעיד על עושהו שאין בליבו רחמים. מדוע אם כן על הרי לבנון נחסכים חייהם של מחבלים חמושים אם רק מתעורר חשד שבסביבתם עומד אזרח? משום שלא רחמנות יש כאן, אלא שיקולי תדמית ותו לא. ופלא התגשמותם של דברי חז"ל מופיע שוב, כאשר המתאכזר על ילדי עמונה מרחם על מחבלי לבנון.
חיל האוויר מבצע מאות גיחות ביום ופצצות בעלויות גבוהות נזרקות כדומן על פני האדמה. כל זרועות הצבא מרותקות לעבודת-שיא, וכל זה לא כדי לנצח את האויב, אלא כדי לשבור לו את הצעצועים.
ואם מחר תקנה לו אמא צעצועים חדשים, מה יהיה אז? שוב ניכנס לשם? שוב נוציא כסף? שוב נבזבז חיים?
אם תשאלו את מפקדי הצבא, תקבלו תשובות לאקוניות ומתנשאות המורכבות מניסיונות הרגעה ללא כיסוי ומטשטוש וערפול המושגים, כמו לומר: אתה אינך מבין כלום, הנח לדרגים הגבוהים לעבוד.
הטשטוש הזה נובע פשוט מכך שגם להם אין תשובה, אלא שאין זה לפי כבודם להודות בכך. הם הלא אלה שיודעים הכל. הלא לפני שנה בדיוק הם ידעו שהכי טוב להחריב את גוש קטיף ולברוח מעזה. כלום יתכן שעתה הם יודו בטעות? לא. אז הם ממשיכים לשדר ביטחון. אך האם מישהו מאמין שכעת לפתע הם כן יודעים מה לעשות? שכעת הם כן יביאו לפיתרון? התשובה: לא. איש אינו מאמין בהם. אם כן מדוע סומכים עליהם? פשוט: כי כשהמצב נראה חסר תקווה, הכי קל להתמסר לאשליות. ואם יש גבר חסון בעל קול עמוק שמוכן למכור את האשליות האלה מתוך מדיו הצבאיים חינם אין כסף, מדוע לא לרוץ ולקנות.
וככה מסתתרת בינתו של עם שלם, ביודעין וברצון, רק כדי לא להודות באמת. והאמת היא, שאנו מכותרים בטבעת חנק חסרת-מוצא, בידי אויב רב-זרועות שנהנה כרגע מכל היתרונות. כל "הפצצותינו המאסיביות" שנועדו להרשים ותו לא, אינן פוגעות אפילו בעשירית מן היכולת שלו. יש לו הרבה יותר מאמא אחת. וכשההצגה של אולמרט תסתיים, הוא יקבל בחזרה את כל מה ששברו לו. להבדיל, כמובן, מהמשפחות השכולות ומהפליטים שיישארו אצלנו. כי בעוד שאנו רק מציגים מלחמה, אויבינו נלחמים בנו באמת ופוגעים בנו באמת.
לעומת התיאטרליות המביכה בה מתנהלת ה"מלחמה בטרור", יש תחום אחר בו פועל השלטון הישראלי דווקא במוטיבציה מקסימאלית ובכנות גמורה. תחום החרבת היישובים.
מול המחבלים, מפגין השלטון כוח מדומה לזמן מוגבל ואחר כך זוחל אל שולחן המו"מ. אולם מול המתנחלים, המלחמה היא עד טיפת הדם האחרונה.
מדוע? כי מטרתו בשני התחומים האלה היא אחת: להצטייר כבן-דמותו של העולם המערבי.
אם יכה במחבלים מכה אמיתית, מכה ממנה לא יקומו, יתגעש עליו העולם וידרוש ממנו ריסון. אך אם יכה במתנחלים, כי אז ישבחו אותו כולם וימחאו לו כף אל כף. וזה הרי מה שחשוב.
במבצע "חומת מגן" נקטלו חיילינו בסמטאות ג'נין רק מפני שהפצצות מן האוויר אינן נראות טוב בתקשורת. אבל לגרור נשים, זקנים וילדים מבתיהם שבנו ביושר ובצדק, להעביר קברים ולהפקיר בתי כנסיות לשממה ולחורבן, זה מצטלם מצוין, אז למה לא?!
ואנחנו משיכים לשרת, לא יאומן, את אותם קודים של ציונות חילונית קורסת הנגועה מכף רגל ועד ראש במוסר מערבי-נוצרי מעוות.
אנחנו שולחים את בנינו להקריב את חייהם הצעירים למען הקרקס המתנהל עתה בצפון, ואם הם ישובו משם בשלום, נשלח אותם לחטוף אלות בראש בבתיהם שבשומרון. רק לחטוף ולחטוף. יהודונים שכאלה.
הגיע הזמן שנשים גבול לשחיתות, לצביעות ולשקר. ממשלות ישראל מחריפות בכל קדנציה את המשחק בדם יהודי, משום שאיש אינו מעז לומר בקול רם את מה שממילא כולם יודעים. אנשים אשר נגועים בשחיתות ובעלי כוונות שמאלניות פסיכוטיות, אינם יכולים לנהל מלחמה באויבי ישראל, וכל סיוע להם כמוהו כמעשה התאבדות. אין שום טעם להיחטף כחייל למען מדינה ש"איננה מצליחה" לשחרר לא חטוף, אלא אסיר רשמי שמקומו גלוי וידוע, יהונתן פולארד. אין שום סיבה לשפוך דם במלחמה שכישלונה ידוע ואף מכוון מראש. אין שום סיבה להירקב במקלטים כאשר איש אינו נותן לך גיבוי של ממש. אנחנו מלאים כוחות אמיתיים ומוטיבציה, יש לנו יכולות גבוהות ומוראל-שיא ואין שום הצדקה שנעמיד את כל אלה לשירותם של שרלטנים.
ה"התנתקות" היא צעד דראסטי, אך נדמה שהגיע הזמן לנקוט בו. המצב הולך ומחמיר. רק טיפש יכחיש שחוויית הישיבה במקלטים הולכת ומדרימה, ויום אחד היא תגיע גם לפתח תקווה ולתל אביב. המשחק החילוני בדמם של ישראל בתום כשישה עשורים מתחילתו, מגיע לשפל שבו אין ברירה אלא לחתוך ולהתרחק. עם כל הנזק שצעד כזה עשוי להסב, המשך השהייה ברכבת הדוהרת אל התהום יהיה גרוע יותר.
לבנות את כוחנו העצמאי, זו המשימה היום. לעם היושב בציון אין עוד על מי לסמוך, ואנחנו תקוותו האחרונה. אין אף אחד רציני שמוכן באמת להוביל אותו, ושבאמת אוהב אותו. יש רק שחקנים ולהטוטנים העוסקים בקוסמטיקה במקום במהות.
בקצה דרכה של הדרך החילונית, על סף האבדון, לנו נחוצים שחרור והתרחבות. לתפקד עצמאית ולהגדיל את רוחנו שלנו. זו הרוח שעם ישראל צמא לה, ואחריה ילך.