שמיר התפרסם כאבי האמרה: "הים אותו ים, והערבים אותם ערבים". ואז באו הרבה פרשנים והוסיפו : אבל היהודים אינם אותם יהודים. הם איבדו את עוז רוחם והחלטיותם בצדקת דרכם. האומנם?



הים אכן נראה אותו הים ואולי היה ממשיך להיות במהותו אותה תכלת טהורה, אלא שלחופיו יש גם יצורים. אלו שלכתחילה באו לעולם כדי "לשמור את עולמי", אך החליטו לסטות מהמטרה

למעשה, כדאי לצלול קצת לאותו ים. הים אכן נראה אותו הים ואולי היה ממשיך להיות במהותו אותה תכלת טהורה, אלא שלחופיו יש גם יצורים. אלו שלכתחילה באו לעולם כדי "לשמור את עולמי", אך החליטו לסטות מהמטרה. מעורבותם מותירה רק את הקנקן, וגם זה לא מדויק, אבל תוכו עובר שינויים מפליגים. המים עצמם מזדהמים בידי אדם. מים טהורים שורצי דגים ומחייה מנוצלים כאמצעי למעבר כוחות אפלים בדרכם להרוג ולהרוס. ובאשר לזיהום תעשייתי וביולוגי, הגענו לגבול עצם החיות של הים כולו. חופיו החוליים המוזהבים נכבשים ומרחיקים את הילדים הצוהלים שלחופיו. מצד שני, בניית שוברי גלים מאפשרת נופש והתרגעות, בניית נמלים ועוד תוכניות רבות. מסקנה ברורה היא שהים משתנה לפי השוכנים עליו ובתוכו. וכבר שרה עופרה הבלתי נשכחת ש"לאורך הים אין גלים, יש עולם, הנשבר לרסיסים על המזח". גם הערבים, כמו הים, משתנים, ולא לטובה. כמו המים, הם נותרים בטבעם.

לאורך ההיסטוריה, אלה הם שניסו למנוע את הפרחת הארץ על ידי היהודים באמצעות פגיעות חוזרות ונשנות, ואלה הם הממשיכים בכך, בתוספת שכלולים. מי שרצח קודם בסכין, מפעיל עכשיו גם פצצות. הכנופיות שהיו למחבלים מאורגנים בארגוני טרור, אפילו הקימו משטרים שניסו לחסל חברת או"ם חדשה. אגב, ללא שנשלח כוח בינלאומי להגנת המותקפים, ללא התנגדות של רופאים ללא גבולות, ארבע אימהות או רבנים בשרות המחבלים. ועכשיו, הליגה הערבית כולה רוצה לשדרג את מכונת המלחמה במסווה של מדינה חדשה על אדמות ארץ ישראל. ולמרבה הכאב, בסיועם של כמה יהודים.

והיהודים? מה איתם?



כאן ישנה הפתעה. בעוד שדוברים למיניהם מקוננים שוב ושוב על הנהנתנות והרפיסות שניצחה אצלנו את העוז וכוח העמידה, מתברר כעת שסכין מונחת על צווארנו, ש"על חוד הסכין, לעולם לא נזקין" (ז'בוטינסקי). כמו ההתייצבות בעבר בכל מלחמות ישראל, כולל ב"חומת מגן", גם הפעם מתייצבים אנשי המילואים מעבר למצופה (אצל רואי השחורות ולא אצל אלו שליבם פועם עם בני עמם). הסדירים לוחמים על הזכות לצאת לפעולה ואפילו העורף, מגורשי קטיף כמו מגרשיהם, דוחק הצידה את הבעיות הקשות והאמיתיות המציקות לו. ועם כל הכעס שהוא עוצר בקרבו על הזנחת הצד החברתי, על סל התרופות, על הריסת שני חבלים בארץ ישראל, הוא מעניק עדיפות לשאלת החיים והמוות. הוא מזהה מי חבר ומי אויב.



ונדגיש. גם ב"מלחמת ששת הימים" כשהופגזה ירושלים ועוד אי אלו מקומות, היה זה לפרק זמן קצר.



הפעם חזרנו למציאות של "מלחמת השחרור", כמעט. רובה של מדינת ישראל נתון תחת אש, בצפון ובדרום. והגורם הקרקעי המזולזל כל כך, חזר בגדול למרכז הבמה

הפעם חזרנו למציאות של "מלחמת השחרור", כמעט. רובה של מדינת ישראל נתון תחת אש, בצפון ובדרום. והגורם הקרקעי המזולזל כל כך, חזר בגדול למרכז הבמה. גם של אלו שאינם מכירים בערכה של ארץ ישראל ובזכויותינו עליה. ואני מתכוון בעיקר ליהודים.

ונדמה שהשאלות המרכזיות הניצבות כבר עתה לפתחנו הם: האם הממשלה תשכיל להביט בעובדות? האם היא תבין את ערכה של האחדות המופגנת? האם תאזין לעם ולא לשינקינאים? האם היא תתפוס את תפקידה ההיסטורי ואת ההזדמנות שנקרתה לה, להבדיל בין אויב לאוהב ולשנות את הכיוון מהרס לבנייה ומפירוד לבבות לחיבורן?

בימים שרן כהן והסופר יורם קניוק מכים על חטא, ובעיתות בהן ערבי ישראלי שבניו נרצחו רואה במנהיג הרוצחים את אחיו ובו בעת מאשים את ישראל "מדינתו" במותם, חייבת התובנה הזאת לחדור גם לראשם של שרי ישראל. ואולי גם ציפי לבני תבין שיש די סיבות לשנות את עמדותיה ולהנהיג כיאות את העם הנפלא שלנו.