ז'מני ת'שובה מ'משמשים ו'באים – ראשי תיבות תמו"ז (בהיפוך אותיות), כך כתוב בספרים הקדושים.
אלא שהבומים המחרידים המרעידים לבבות, הורסים קירות ופוגעים בנפשות, אינם עוד סתם "זמני תשובה" ב"ראשי תיבות", אלא מביאים להתעוררות תשובה נוסח "תקיעה גדולה" דנעילת היום הקדוש.
הקביעה של חז"ל לפיה "לא נבראו רעמים, אלא לפשט את עקמומיות שבלב" מקבל כאן ביטוי מוחשי.
עמך ישראל דקרית מוצקין במקלט העירוני-אזורי בו אני שוהה, פושט ברצון את זרועו להנחת תפילין ונענה ברגש להצטרף לאמירת "תהילים נגד טילים".
וכי מה חשבנו? שנתפנה מגוש קטיף, נגרש בחרפה את יושביו, והקאסמים לא יתקדמו רחמנא לצלן לכיוון ישובי עוטף עזה, לאשקלון, לאשדוד ולקריית גת?
"מן המצר קראתי י'ה".
יונה הנביא מכריז כי "בשלי הסער הגדול הזה".
יונה לא שיכל את ידיו והצביע על אשמים חיצונים, הוא "מפליל" את עצמו (לא בכדי, דווקא הפטרה זו קוראים ב"מנחה" של יום הכיפורים).
"והיה ירמיהו הולך ובוכה... ואומר: בני לא כך הזהרתי ואמרתי לכם?" – והולך מרא דארעא דישראל מרן ה"בית יוסף" ובוכה: הלא כך התרעתי והזהרתי (שולחן ערוך סימן שכ"ט) שפינוי ישובים יהודים יביא למצב "פיקוח נפש" בכל רחבי הארץ. כי ברגע שהם יתקרבו יותר אל מרכז הארץ – "תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם".
"אין עצה ואין תבונה נגד ה'" – אי אפשר להילחם בפשט פשוט ב"שולחן ערוך". וכי מה חשבנו? שנתפנה מגוש קטיף, נגרש בחרפה את יושביו, והקאסמים לא יתקדמו רחמנא לצלן לכיוון ישובי עוטף עזה, לאשקלון, לאשדוד ולקריית גת?
"החזרנו את הילדים הביתה" ("מכבסת המילים" הישראלית) קרי: נטשנו בבושה את שטחי הגבול בלבנון, וחשבנו לתומנו שהחיזבאללה לא יגיע לצפת?! (ו"הלוואי" אך בצפת).
לא. שורות אלה אינן נכתבות בנימת "אמרנו לכם".
זמני תשובה הגיעו: לא רק "חרטה על העבר", אלא בעיקר "קבלה על העתיד".
את התוכניות אודות חורבן ישובים מהשומרון ("התכנסות") יש לבער כעפרא דארעא, ומיד.
לאלתר לתשובה! לאלתר לגאולה!