נמאס לי לקטר עם החברים והחברות שלי ולכן החלטתי לכתוב את המכתב הזה, לנסות לשלוח אותו למי שרק ניתן, בתקווה שאצליח לשכנע בסוף את מקבלי ההחלטות לקבל את דעתי הצנועה. אני מקווה ומאמין שהיא מבטאת דעתם של רבים בארץ הזו.

כבר יותר משבועיים מדינת ישראל מצויה במלחמה לא פשוטה בשלוש חזיתות. העורף סופג בכל יום מעל ל-100 רקטות. יש נפגעים, יש הרוגים ויש המון נזק. אין פאניקה!



כבר יותר משבועיים מדינת ישראל מצויה במלחמה לא פשוטה בשלוש חזיתות. העורף סופג בכל יום מעל ל-100 רקטות. יש נפגעים, יש הרוגים ויש המון נזק. אין פאניקה

בחזית הדרומית ובעיקר בזו הצפונית נלחמים החיילים האמיצים שלנו חדורי מוטיבציה בקרבות קשים וממושכים, ביום ובלילה. סוג הלחימה קשה מול כוחות גרילה מאומנים וחדורי שנאה, מסוממים מאידיאולוגיה, מדת ואולי מחומרים נוספים. חיילינו מתמודדים בקרבות של כמעט פנים מול פנים, בשטח סבוך ובשטח בנוי שמחייב אותם ל-120% ערנות לכל אורך שעות היממה.

חיילים נפגעים, חיילים נהרגים. בקיצור מלחמה.

נכון לעכשיו, נדמה כי התמיכה בחיילים ובדרג המדיני שהחליט על התגובה חוצה גבולות, חוצה לאומים, חוצה עדות ודתות נגד ארגון החיזבאללה, האויב. בינתיים ישנו קונצנזוס שמדובר במלחמה צודקת.

המלחמה היא מול אויב מיומן בשדאות ובחיילות בשטח, ומאומן לא פחות בניצול ולמידה בלתי פוסקת מהתקשורת. האויב מסתייע לדאבוני בעיקר מהתקשורת שלנו: זו המצולמת, זו שמשדרת בלי הרף, בתחרות גלויה בין שלושת הערוצים, תוך שילוב פרסומות בין דיווח על הרוג לראיון עם פצוע...  והאויב מצידו רואה וקולט (קולטים ישראל בלבנון...) ומגיב מיד.

הוא קולט את הרגישות שלנו שאנו כל כך מתאמצים להציג. (טייסים מתראיינים על רקע המטוס או מסוק לתקשורת מצולמת ומתנצלים באנגלית רהוטה על שיגור פצצות לעבר ריכוזי אוכלוסיה. ראיתי את זה בטלוויזיה, בחיי!!).

הוא קולט חוסר ביטחון מראיונות עם חיילים שלנו, מראיונות עם מפקדים שלנו, בכירים כזוטרים. אינני מוצא הבדל בין צילום בתקריב של מפקד (מ"מ או מ"פ) בתדריך לפני יציאה לחייליו הצעירים, ובין מפקד חטיבה או אוגדה שמתרברב או מנתח פסיכולוגית מול פני האומה את חסן נסראללה (ראש אגף מודיעין חיל אוויר בתדרוך יומי לתקשורת לפני כיומיים).



אני פשוט לא מאמין כשאני רואה ושומע בטלוויזיה בשידור חי תדריך מ"מ או מ"פ לחייליו לפני כניסה ללבנון. אותו מפקד מודע לזה שמצלמים אותו (מי אישר את זה לעזאזל!!). הוא פותח ואומר להם שהוא כבר דיבר עם כל האימהות שלהם, אלו שתפסו אותו בפלאפון ואלו שחזר אליהן לאחר שהשאירו לו מספר הודעות במשיבון. ואז לאור התאורה העמומה של המצלמות הוא אומר להם: "תהיו ערניים, ולפי דעתי זה מה שיביא להצלחת המשימה".

אין לי מילה נגד הקצין, אינני מתכוון להעביר ביקורת עליו. את זה אני משאיר למפקדיו.

הביקורת שלי היא נגד הפתיחות הזו של התקשורת. אני בעד לצנזר (כן, כן, אני יודע שזה נשמע רע) ובעד גבולות ורסן.

גברותי ורבותי שם בערוץ 2, בערוץ 10 או בערוץ 1 בבקשה מכם, זה לא עוד תכנית של "כוכב נולד  1-2-3-4", זה לא עוד פרק של ה"דוגמניות"! למרות שהמרואיינים שלכם הם כמעט באותו הגיל. מדובר בחיילים בסדיר או במילואים, והם כמוכם, כמוני וכמו כולנו פה נמצאים בעיצומה של מלחמה.

גברתי דוברת צה"ל, מירי רגב, (או כמו שחלק מהכתבים והמראיינים מרשים לעצמם לפנות אליה כ"מירי"), אדוני הרמטכ"ל ואדוני שר הביטחון: דרושה החלטה אחת קטנה שלכם, לא מסובכת מדי, לא מסכנת חיים אלא להיפך, לתת מספר הנחיות ברורות וחד משמעיות שתכליתן להפסיק את תוכנית הריאליטי החדשה הזו.

מפיקי התוכניות בערוצים לא מרימים את הראש לראות שאנחנו במלחמה, אלא עסוקים באותה תחרותיות והישגיות בלתי מתפשרת ללחוץ בכתבים שלהם להשיג עוד אייטם מעניין, עוד צילום חודרני שיהיה יותר מעניין מהמתחרים (אולי איזה ראיון עם אמא של פצוע טרי שבצר לה תאמר שהיא שמחה שבנה אינו בין ההרוגים).

אם תסכימו לקבל בבקשה מספר החלטות ברוח הדברים כדלקמן, אני מבטיח לכם שאנחנו, העם, לא נבוא אליכם בטענות, וההיפך, נשמח ונרגיש טוב יותר כשנדע שיש יד אחראית, בטוחה בעצמה ומכוונת:

1. אין יותר אישור לחייל צה"ל בסדיר או במילואים להתראיין לתקשורת כתובה, משודרת או טלוויזיונית. בטח לא כשהוא בשדה הקרב, בשטחי כינוס או חלילה לאחר שנפצע ואושפז בבית החולים.

2. אין יותר מצב בו סמח"ט שריון או קצין אחר מעמיס כתב והצלם על הטנק שלו ויוצא איתו לכתבת שטח ל"שחרור הגליל", תוך שילוב פקודות בקשר חוץ ובצילום פרופיל עם שכפ"ץ, משקפת ונשק צמוד. זה פשוט מגוחך, פתטי, אבל בעיקר מיותר ומעיד על חוסר ביטחון.

3. יש להגדיר פורמט מסודר של תדריך מפקדים בכירים בתדרוך היומי לכתבים. "מה היה היום", "לאן הגענו", "בכמה פגענו", "כמה נפגעו לנו", וזהו. פשוט זהו. לא "אני מאמין" ולא "ניתוח פסיכולוגי של חסן נסראללה", אלא קורקטי, ענייני, קצר וקולע. כמו שהיינו פעם, לפני שהתאהבנו במדיה.

4. בסיקור טלוויזיוני או אחר של נפילות טילים בערי וכפרי ישראל אין מצב שבו הכתב המתלהב מסביר בדיוק באיזו כיכר מרכזית הטיל פגע, כמה קרוב לבית החולים זה נפל או לאחר שכבר העירו לו, כנראה, אז הכתב אומר שאינו יכול לומר לנו באיזו כיכר הטיל נפל אבל המצלמה מתמקדת בשם הכיכר המרכזית בשלט מאיר העיניים (זה היה לפני יומיים בחיפה).

זה הכל. פשוט מאוד, ברור מאוד ומתבקש.

ניתן, לדעתי, במספר הנחיות ברורות וחד משמעיות יחד עם ענישה מיידית מול המפרים, לעשות סדר בבלגאן.

ואחרון אחרון חביב אני מבקש לפנות לכתבים, לפרשנים ולאלופים ותתי האלופים במילואים:





אני יודע שזה בוער בעצמות שלכם, אבל בבקשה התאפקו עוד קצת. יש זמן לכל דבר ועכשיו זה זמן לאיחוד ולא לפילוג. עכשיו זה זמן להחדיר בציבור ביטחון ונחישות ולא לזרוע פחד

בבקשה מכם. למרות שאתם נורא נורא ביקורתיים, למרות שאתם "הייתם שם" ולמרות שאתם ממש ממש כועסים בבקשה תתאפקו עם הביקורת. תפסיקו לספר לנו שהדרג הצבאי כועס על הדרג המדיני או להיפך ותפסיקו לספר לנו שהגבילו את אלוף הפיקוד. בקיצור, תפסיקו עם הרכילות הזאת.

אני יודע שזה בוער בעצמות שלכם, אבל בבקשה התאפקו עוד קצת. יש זמן לכל דבר ועכשיו זה זמן לאיחוד ולא לפילוג. עכשיו זה זמן להחדיר בציבור ביטחון ונחישות ולא לזרוע פחד. אנחנו במלחמה אז בבקשה תשתקו קצת ותפסיקו את הברברת הזו. במקום "עם החיילים" שימו לנו קצת חוה אלברשטיין ואריק איינשטיין, יותר טוב מכל הברברת הזאת.

ואם אתם באמת באמת אוהבים את המדינה הזו כמוני (ואני בטוח שכן), אז תנסו להרים את המוראל, שדרו עוצמה, שדרו עמידות ואורך רוח, תאמינו בצדקת הדרך ואת זה תשדרו. כי אתם כמוני יודעים ובטוחים שבסוף אנחנו ננצח במערכה הזו, אבל הדרך למטרה חשובה לא פחות מהמטרה עצמה.