דברים שנשא צבי יהודה דיקשטיין נ"י ב- י"ז אב תשס"ה, יום השנה להוריו ואחיו הי"ד שנרצחו ע"י מחבלים באיזור הר חברון. הדברים נאמרו בעת גירוש גוש קטיף וצפון השומרון. יהיו הדברים לעילוי נשמה לקדושים הי"ד ולמקור עוז ותעצומות לכולנו.



אבא אמא ושובאל. באנו היום לפקוד את קבריכם ולהעלות את הזכרונות שלנו מכם, אבל השנה לא התכוננו כמו שצריך. אותם אנשים שלא נתנו את ליבם ולא עשו מאומה כדי שתוכלו לחיות בבטחה בארצנו, שלא מנעו רצח מתועב שבוצע לאור היום בלי מורא ובלי רחמים: קורעים, אונסים ומחריבים ברגעים אלו ממש את שאריות גוש קטיף.





שנה שעברה דיברתי פה על כל הטוב שאנו רואים בעולם למרות כל הקשיים והצרות, אבל עכשיו הטוב מכוסה ונעלם. כבר לא כל כך פשוט לומר "גם זו לטובה"

ואתם חסרים. איפה אתם כשאנו צריכים שתבכו איתנו יחד? איפה אתם לתת לנו איזה כיוון למחשבה בתוך כל התוהו והחושך? כל ערך מוסרי ואידיאלי שגידלתם וחינכתם אותנו עליו, נשחט ונרמס לעין כל, ואין פוצה פה. ישובים פורחים נהרסים, משפחות מתרסקות, אדמתנו נבזזת ואנו בוכים, כואבים ומתפללים בלב קרוע ושותת דם וכאן הכל שקט.

אבא, אמא ושובאל תעשו משהו. אתם שם למעלה שלושה. תזעזעו עולמות, תרעידו רקיעים. אתם הרי קרובים לרבונו של עולם. תכנסו את כל החברים שלכם שם למעלה מתחת לכסא הכבוד, תתפללו, תרעישו ואל תשקטו עד שיראה ה' בעוניינו וישלח לנו גאולה במהרה.

אבא, אמא ושובאל. אנחנו מבולבלים, אנחנו לא יודעים מה לעשות. שנה שעברה דיברתי פה על כל הטוב שאנו רואים בעולם למרות כל הקשיים והצרות, אבל עכשיו הטוב מכוסה ונעלם. כבר לא כל כך פשוט לומר "גם זו לטובה". קשה לראות "עין בעין" את הנהגתו של ה' בעולם, וכמו לפני שלוש שנים (בעת פטירתכם) גם עכשיו קרענו חולצות. אנחנו אבלים וכואבים על כבוד ה' המחולל ושוב חסרונכם צף ועולה. איפה אתה אבא עם החיוך והשמחה שלך שלא עזבו אותך גם ברגעי חייך האחרונים? איפה את אמא עם האופטימיות והאמונה? ואתה שובאל הקטן עם התמימות והטוב של ילד שעוד לא נחשף לכל הקשיים והסיבוכים בעולם?



אבא, אמא ושובאל. אתם ודאי יודעים שאחד הדברים שהכי חיזקו אותנו ונתנו לנו כח במלחמה הקשה שלנו, ובהתמודדות עם האובדן שלכם זו הידיעה שקורבנכם לא היה לשווא, שמסרתם את נפשכם הטהורה למען דברים שווים, הרבה יותר גדולים ונשגבים מחיים פרטיים של אנשים פרטיים. אבל בשבועות האחרונים מתעוררים בי הרהורי כפירה, הקושי מתעצם והכאב קשה מנשוא. כשמדינת ישראל מתפשטת מערכיה ומתנכרת לכל ערך קדוש, מתחילה לקנן בלב הרגשה שאולי כל הסבל והקורבנות היו לשווא. יכול להיות שמסרתם את נפשכם סתם?! כדי שאח"כ יבואו זרים ומרצחים וירקדו וישמחו במקומות שעליהם נשפך דמכם?! איפה המוסר הפשוט? איפה השכל הישר? מאיפה נשאב כוח? תשובות שפעם היו פשוטות, היום הופכות הרבה יותר מסובכות. אבל אין לנו את האופציה להישאר רק עם השאלות...





אבא, אמא ושובאל. כאן על קבריכם בימים קשים וכואבים אלה אני מתחייב להוסיף מאמץ, להעמיק מחשבה, לברר ולחקור אבל בשום אופן לא להישבר

אבא, אמא ושובאל. כאן על קבריכם בימים קשים וכואבים אלה אני מתחייב להוסיף מאמץ, להעמיק מחשבה, לברר ולחקור אבל בשום אופן לא להישבר. בשבילכם, בשבילנו, בשביל עם ישראל שכל כך צמא לכיוון. עלינו להתחזק, לאסוף את השברים, למצוא בתוכנו את הכוח והעוז לומר את דברינו בקול ברור ותקיף. מכאן לא נזוז לעולם! זוהי אדמתנו, ארץ אבותינו. במשך אלפיים שנה בכל קצווי תבל חלמו אבותינו לשוב לכאן. אין לנו מקום שבו נוכל לחיות כעם חי ובריא. רק כאן בארצנו, ובכל חלק ממנה.



ואתם רפי השכל וחלשי המחשבה, פחדנים ומוגי לב, בואו ותסתכלו לנו בעיניים כאן על קבר הורינו ואחינו. תראו את הילדים הקטנים האלו ואת הנחישות שלהם. צאו מהמסיכות והסיסמאות. בואו תתמודדו עם אמת כל כך פשוטה... יש לכם ממה לפחד.



לא ירחק היום ובזכות העוצמה שאנו רואים דווקא עכשיו בעת משבר, עם ישראל יתעורר ויקיא מתוכו את כל המחלות והמוגלות שאתם מכניסים בו. עם ישראל חי ואף ממשלה לא תוכל להמית אותו.

המאמר התפרסם בעלון "קוממיות". להזמנת העלונים או ליצירת קשר עם תנועת קוממיות alonkmm@gmail.com