צ'רלס קראוטהמר, מבחירי הפובליציסטים האמריקנים וידיד ישראל מובהק, פרסם מאמר המבשר, אולי, את תחילת סוף הקריירה הפוליטית של אהוד אולמרט. המאמר פורסם ב"וושינגטון פוסט" (4 באוגוסט 06').
הנה תקציר:
באמריקה שואלים תמיד: "מה עשית בשבילי בזמן האחרון?". והנה, קבלתם הזדמנות יוצאת מן הכלל להוכיח את עצמכם על ידי תרומה רצינית למלחמתה של אמריקה נגד הטרור
מנהיגי ישראל כנראה אינם מבינים כיצד כשלון צבאי של צה"ל בלבנון יכול להיות הרסני ליחסי ישראל עם אמריקה, קו החיים החיוני ביותר שלה...
בזמנים קריטיים בעבר, ישראל הוכיחה את ערכה האסטרטגי. ב-1970 הפעילות הצבאית של ישראל מול סוריה הצילה את מלך חוסיין והממלכה החשמית המתונה והפרו-אמריקאית בירדן. ב-1982 ישראל הפילה באמצעות מטוסי קרב, תוצרת ארה"ב, 86 מטוסי קרב סוריים, תוצרת ברית המועצות, וזאת בלי להפסיד אף מטוס. הישג זה חשף את הנחיתות הטכנולוגית של המטוסים הרוסים, גרם לפגיעה קשה ליוקרה הסובייטית בעולם וערער את הביטחון העצמי של האליטות בברית המועצות עצמה...
באמריקה שואלים תמיד: "מה עשית בשבילי בזמן האחרון?". והנה, קבלתם הזדמנות יוצאת מן הכלל להוכיח את עצמכם על ידי תרומה רצינית למלחמתה של אמריקה נגד הטרור. כי אמריקה זקוקה למפלה מכרעת של החיזבאללה, שהינו אויב רציני ביותר של ארצות הברית. כזכור, בשנת 1983 טבח הארגון הזה 241 חיילים אמריקנים. יתר על כן, החיזבאללה הוא היום חוד החנית של איראן התוקפנית והרעבה לאטום. איראן היא חוד החנית של האיסלם הרדיקלי, שאמריקה שרויה במלחמה נגדו.
התקפת החיזבאללה ב-12 ביולי, בלי כל התגרות מצד ישראל, סיפקה לישראל את ההזדמנות הנדירה להראות את ערכה האסטרטגי במלחמה נגד הטרור העולמי... מפני שמפלה לחיזבאללה הייתה מנחיתה מכה אדירה לאיראן, גם פסיכולוגית וגם אסטרטגית. ארה"ב סמכה על יכולתה של ישראל לעשות את העבודה, אך התאכזבה. ראש הממשלה אהוד אולמרט גילה הנהגה בלתי יציבה וחסרת בטחון. באיוולתו, הוא סמך על הכוח האווירי בלבד, סירב לבקשת הגנרלים שלו למתקפה יבשתית ואחר כך חזר בו. הוא הרשה לישיבות הקבינט שלו להתפרסם בציבור באמצעות מיני הדלפות שלא נראו כמותן בשום הנהגה מלחמתית. מחלוקות בקבינט שודרו לעולם, כמו תלונתו של אולמרט בעצמו:"אני עייף. בלילה האחרון לא ישנתי בכלל" (הארץ: 28.7). ביטוי שממש לא משרה בטחון.
חתירתו של אולמרט להשיג ניצחון בזול מסכנת לא רק את המבצע בלבנון, אלא גם את האמון שנתנה אמריקה בישראל.
האמון הזה, ומערכת היחסים שהאמון הזה יוצר, חשובים לשרידותה של ישראל כמו הצבא שלה. דומה שאולמרט המבוהל אין לו מושג מזה.
עד כאן דבריו של קראוטהמר.
האיש הזה מרושת היטב במרכז השלטון בוושינגטון, ומה שהוא אומר משקף את מה שהוא שומע שם. גם ממקורות אחרים באמריקה הודלף שאמריקה הסכימה להציע, יחד עם צרפת, הצעת החלטה למועצת הביטחון הפוגעת קשות בישראל. מפני שזו נואשה מן התקווה שצה"ל עוד יצליח לחולל בלבנון מפנה, ולהפוך את הקערה על פיה. לאמריקה יש אמצעים לראות ולדעת מה מתחולל משני צידי הגבעה של מלחמת צה"ל והחיזבאללה. ואם מרגליה ומשקיפיה הגיעו למסקנה הזו, פירושו, שהם רואים בזה מלחמת יום כיפור שנייה בלי חציית התעלה.
חצרו של אולמרט הגיבה לא בהודאה בטעות ולא בחשיבה מחדש ושינוי מדיניות, כי אם בדבר היחיד שהיא יודעת לעשות, בספין. הספין הזה התחיל בנאום של אולמרט שבו הודיע, לא פחות ולא יותר, על ניצחון! והיה זה ביום הגרוע ביותר, עד אז, של נפילת קטיושות ואבידות בחזית.
וברוח זאת מדליף כעת משרד ראש הממשלה שההצעה הצרפתית-אמריקנית היא דווקא הישג גדול לישראל. מציאה ממש. שביעות הרצון המופגנת הזאת של ישראל, למרות היותה מזויפת, כבר פועלת נגדה בשטח בגלל סירובם החכם של הערבים לקבל את הטיוטה הזאת ולמרות שהם מקבלים מכות-רצח. הנוסח הקיים הוא רק נקודת מוצא וממנה יזוזו עוד ועוד לקראת העמדה הערבית. וזו עמדת החיזבללה שאומצה עכשיו ע"י ממשלת לבנון וע"י כל מדינות ערב: כולל מצרים, ירדן וסעודיה שבתמיכתם בישראל, כביכול, אולמרט התפאר כל כך, ואת "ההישג" הזה זקף לטובת ההתנתקות. ספין על ספין, הר של שקרים.
אם נסתכל קצת מקרוב ב"מציאה" הזאת של הטיוטה הצרפתית-אמריקנית נמצא שלראשונה ישראל משלמת בטריטוריה תמורת חיילים חטופים, כפי שציין ח"כ יובל שטייניץ. אך זה אינו הכל: לראשונה מועצת הביטחון אמורה לצוות עלינו (על פי "פרק 7") לסגת משטחים. מחר, עפ"י התקדים הזה, נקבל פקודה לסגת מירושלים "הכבושה".
יתר על כן, "חוות שבעה" זה הר דב. משקרים לנו שמדובר בשטח מישורי קטן לרגלי ההר. הערבים ידרשו את כל ההר, ואחרי הר דב ילך הגולן. כבר היום מכינים תוכניות לנסיגה מן הגולן בחצרו של עמיר פרץ.
ועל הכל, "חוות שבעה". זו דרישתו של החיזבאללה מלכתחילה, ומסירת השטח הזה בעקבות המלחמה תתפרש בכל העולם כניצחון שלהם.
ב. לא יהיה כוח התערבות חזק ואפקטיבי שתפקידו יהיה לפרק את החיזבאללה מנשקו. ההר הזה הוליד עכבר, והעכבר הוא... יוניפי"ל הישן והמושחת, המשת"פ של חיזבאללה. אולי יתגברו אותו בכמה צרפתים. אז מה? גם היום מפקד הכוח הזה הוא צרפתי. וממתי הצרפתים הם כאלה ידידים שלנו, שעליהם אנחנו משתיתים את ביטחוננו?
ג. על ישראל ייאסר לטוס מעל למרחב הלבנוני ולחדור למים הטריטוריאליים שלה, וגם על כך ישגיח הכוח הבינלאומי.
זו הרעה גדולה מבחינה ביטחונית ועוד הישג מלחמתי לחיזבאללה. עוד סמל ל"ניצחונו".
המכשלה הרביעית היא שמחייבים אותנו לשלם תמורת שחרור שני החיילים, בשחרור האסירים הלבנונים שבידינו וביניהם הרוצח המתועב סמיר קונטר. ומה הציג החיזבאללה מלכתחילה כמטרת החטיפה? בדיוק את התוצאה הזאת.
וכך החיזבאללה משיג ניצחון שלם.
וגם זה אינו הסוף. החלטה כזאת של מועצת הביטחון תזמין החלטה מקבילה מול הפלסטינים. כאן "חוות שבעה" שקולה נגד יהודה, שומרון וירושלים ובמקום אסירים לבנוניים יבואו אולי 1,000 רוצחים פלסטינים, וברגותי בראשם.
בנאום הניצחון שלו הציג אולמרט כהישג בלתי רגיל את התמיכה הבינלאומית כביכול בעמדת ישראל, כולל ארצות ערב מסוימות. ובזכות מה, לפי אולמרט, זכתה ישראל בתמיכה המפוארת הזאת? בזכות ה"התנתקות" כמובןבנאום הניצחון שלו הציג אולמרט כהישג בלתי רגיל את התמיכה הבינלאומית כביכול בעמדת ישראל, כולל ארצות ערב מסוימות. ובזכות מה, לפי אולמרט, זכתה ישראל בתמיכה המפוארת הזאת? בזכות ה"התנתקות" כמובן.
ועכשיו, כשהתמיכה הזאת התנדפה, מה עושה אולמרט? הוא עושה ספין. חצרו מציגה את המפלה הדיפלומטית הגלומה בהצעה הצרפתית-אמריקנית, כהישג בלתי רגיל.
הזכרנו את "מלחמת יום הכיפורים". בוועדת החקירה במחדלי המלחמה הזאת, ידובר בוודאי הרבה על קווי הדמיון.
קו-דמיון ראשון: הקונצפציה.
ביום הכיפורים ההוא הייתה קונצפציה שאנחנו כל כך חזקים, שאפשר לתת לערבים להנחית את המכה הראשונה, ושהייתה הפתעה טוטלית גם מעצם ההתקפה שלא ציפו לה (לאחר שהתעלמו מכל האזהרות) וגם מן הטקטיקה הערבית. למשל: הפעלת טילי הסאגר נגד הטנקים וקריסת "קו בר לב".
חוסר המוכנות השתרע ממצב הרוח הנפשי ועד להזנחת הימ"חים. גם את המלחמה הזאת הקדימה קונצפציה, והפעם בכיוון ההפוך: תפיסת "שלום עכשיו". את צבא המילואים הזניחו וניוונו וכמעט עמדו לפרקו. את תקופת שרות החובה עמדו לקצר. כל חיל היבשה נדחק לקרן זווית לטובת קונצפציה, לפיה הכל ניתן לפתור מהאוויר, מרחוק, בזול, בצורה כירורגית ובעליונות של אליטה טכנולוגית.
וגם כאן הופתעו: מה עקץ את חיזבאללה להחריד אותנו מן החיים הטובים שלנו? הפוליטיקאים וצמרת צה"ל לא רצו לראות את הפנאטיות הרצחנית שהתפתחה בלבנון. לא רצו לראות את ההכנות המלחמתיות. מילת המפתח הייתה: שלום. ואם אי אפשר להשיג שלום, אז לפחות "שקט". ואת השקט קונים על ידי הבלגה, ולצורך זה עוצמים את העיניים.
אנחנו קוראים בעיתונים על תלונות של מילואימניקים בדבר ציוד בלתי מתאים המונפק להם. אנו שומעים מלוחמים את ההפתעה מן הביצורים של האויב, מן החימוש שלו ומשיטות הלחימה. הפתעה על הפתעה.
והעיקר, מישהו מן החזית סיכם באוזני את המצב "עוד לא החליטו שרוצים לנצח". אני הרשיתי לעצמי לתקן אותו: החליטו, שלא לנצח.
כי זו הקונצפציה של מחנה-השלום: אין אויב, אסור שיהיה כיבוש ולו זמני, וניצחון זו מילה מגונה.
קו הדמיון השני בין יום הכיפורים ההוא והמלחמה הזאת הוא מדהים.
בראשית, הייתה ליד התעלה מלחמת התשה. אנחנו הפצצנו והפגזנו ופשטנו יום ולילה כדי למנוע מהלך מצרי מכריע אחד: קירוב סוללות הטילים האנטי-אוויריות אל התעלה. דומני שדובר על רצועה ברוחב של 30 קילומטר נקייה מסוללות בתוך השטח המצרי, כדי שחיל האויב יוכל לפעול מעל לכוחותינו שעל גדות התעלה. באותם הימים לא הייתה לחיל האוויר תשובה לטילים ודיברו על "הטיל שכופף את כנף המטוס".
כשכבר היינו מותשים מאוד ממלחמת ההתשה, תיווכו האמריקנים הפסקת אש תמורת התחייבות מצרית שלא לקרב את הטילים לתעלה, כלומר שלא להשיג על ידי הפסקת האש את מה שלא השיגו בלחימה. והאמריקנים שרק להם היו באותו הזמן לוויינים, התחייבו לפקח ולהודיע לנו על כל הפרה. בשטח, המצרים הפרו מיד את התחייבותם וכמצופה קרבו את הסוללות. האמריקנים ניסו להסתיר מאיתנו את האמת, ובכל זאת גילה צה"ל את התרמית והממשלה ידעה שהמצרים יוצרים מצב שבו חיל האוויר לא יוכל לפעול 30 קילומטר בתוך סיני.
אבל חסרים היו להנהגה המדינית וגם להנהגה הצבאית כוח הרצון והנחישות להפסיק את המשחק ולחדש את מלחמת ההתשה. הם העדיפו "שקט עכשיו" והעדיפו שלא לפעול. ואחרי שהמצרים השלימו את נטרול האוויר שמעל לאזור הפלישה, הם בחרו את יום הכיפורים ותקפו.
אינני יכול לסיים את מאמר זה מבלי להביע תקווה שגם במלחמה הזאת עוד תהיה "צליחת תעלה", ועוד יקום לנו שרון צעיר שיחזיר ברגע האחרון את הגלגלהמקבילה בלבנון ברורה: שש שנים, לעינינו, בנו האיראנים, הסורים והחיזבאללה מערך של עשרות אלפי טילים. ידענו על כך, זה דווח בתקשורת ולא עשינו כלום. לא "שקט, יורים" כי אם "שקט, עושים חיים", "שקט, לשמור על הצימרים!"...
על הנעשה סמוך לתעלה וסמוך לקו הכחול, גבול הלבנון, היא כמו אותה חולשה של בת היענה הטומנת את ראשה בחול.
אינני יכול לסיים את מאמר זה מבלי להביע תקווה שגם במלחמה הזאת עוד תהיה "צליחת תעלה", ועוד יקום לנו שרון צעיר שיחזיר ברגע האחרון את הגלגל. עוד תימצא גולדה מאיר שנייה, אשת ברזל, שכאשר משה דיין, שר הביטחון של אז, נכנס להיסטריה היא עמדה כצוק איתן.
ריבונו של עולם. אם כבר יום כיפורים, תן לנו לפחות גם את הנעילה: 30 ק"מ מדמשק, 101 ק"מ מקהיר, הארמיה השלישית בכיתור ועל סף כניעה. ואת שיא החרמון כבוש בידינו.