העסקות הנרקמות עם החיזבאללה והחמאס לשחרור החיילים תהיינה המשך של עיסקת ג'יבריל המפוקפקת מ-1985. שחרורם אז של 1,150 מחבלים ש-600 מהם הושארו בארץ, עלה לישראל במותם של מאות ואלפים. אז שוחררו שלושה ישראלים, ונרצחו בפועל ע"י המשוחררים עצמם הרבה יותר. ניתן לומר שחברי הממשלה דאז שידם הורמה לאישור העסקה, נושאים באחריות אישית לגורלם של הנרצחים הללו. עיסקת ג'יבריל היתה הסיבה העיקרית לפריצתה של האינתיפאדה הראשונה, בהוכיחה לערבים שהפשע משתלם. הסכם אוסלו הוא פרי הבאושים המאוחר של האינתיפאדה הזו. הממשלה שיחררה לרחובות מאות מחבלים כמו הורים מופרעים המשחררים נחש ארסי למיטת ילדיהם.
שיא האבסורד הוא שאפילו תמורת גופות נוהגים אצלנו לשחרר מחבלים חיים, וכך לומד האויב שהוא אינו חייב להתאמץ ולהשאיר את שבויינו בחיים
כך אנו מחדשים ומגבירים אצל הערבים את האפקט האנטי חינוכי של היעדר מחיר עבור רצח יהודים.
העדרו זה של העונש מפריח את ערוגות הטרור, וכל עסקה כזו היא מכה בסדר גודל אסטרטגי לביטחון הלאומי שלנו.
שיא האבסורד הוא שאפילו תמורת גופות נוהגים אצלנו לשחרר מחבלים חיים, וכך לומד האויב שהוא אינו חייב להתאמץ ולהשאיר את שבויינו בחיים. גופות אינן דורשות מזון, שמירה וטיפול רפואי, ובאין תמריץ מתאים, לא יקפיד האויב לשמור על שלומם של בני הערובה.
התזכורת המוקלטת שקיבלנו מרון ארד מזכירה לנו שוויתרנו עליו ע"י שחרורם של דיראני ועובייד שנחטפו בפעולות קומנדו מסוכנות כדי להוות קלפי מיקוח עבורו. דיראני היה האיש שחטף ועינה את רון, ובעוד אחינו נמק, נהנה חוטפו מתנאי בית מלון על חשבון קורבנותיו השוטים. ישראל אפשרה לצלב האדום לבקר אותו. הוא זכה לטיפולי שיניים, סיוע משפטי, עיתונים, ועוד. שופט ישראלי "דגול" קבע שהטלוויזיה שבתאו תהיה בגודל שלא יפחת מ-20 אינטש, ומספר הערוצים לא יפחת מ-14. כמו כן זכאי היה כבוד הטרוריסט מקורבנו הפראייר לטוסטר ול-700 שקל לקניות בקנטינה.
אם כבר מדברים על בית הבראה, סמיר קונטאר שביצע ב-1979 בנהרייה, לפי מיטב הסגנון של הגסטאפו, רצח של שוטר, של דני הרן ושל בתו הקטנה שאותה הרג ע"י הטחת ראשה על סלע, קיבל אצלנו בפנסיון תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה הפתוחה, ואת האפשרות להקים משפחה עם שתי נשים. כעת אולמרט ישחרר אותו משכיל, שבע ומסודר בחיים.
אם, חלילה, רון ארד אינו בחיים, כלומר הוא נרצח בשבי, היה עלינו להסכים למסור עבור גופתו את גופותיהם של דיראני ועובייד מיד, או כשימותו מוות טבעי, לבחירתם. עד אז ציוו עלינו ההיגיון הפשוט וכללי המוסר הבסיסיים למנוע מהם את המשך החגיגה בבית ההבראה שלנו, וכמובן שלא לשחררם בכל מחיר. זו הייתה חובה הכרחית כלפי משפחת ארד וכלפי כל מי שעתיד, חלילה, ליפול בשבי. שחרורם של דיראני ועובייד הוכיח לכל מחבל כי המחיר עבור מי שמתעלל ומוכר שבוי ישראלי, נסבל בהחלט.
אז מה, האם נשאיר את חיילינו בשבי לנצח?!
קיימת דרך אחרת, אך היא מחייבת שינוי יסודי בכללי המשחק. נסראללה הודה כי אילו שיער אפילו בסבירות של 1:100 שתגובת ישראל לחטיפת החיילים תהיה כפי שהייתה, לא היה חוטף אותם.
המצמוץ הזה שלו מגלה לנו מה היה עלינו לעשות בחטיפה הקודמת בשנת 2000. אך אהוד ברק לא חלם לעשות זאת, כי בכך היה מודה שהבריחה שלו מלבנון הייתה טעות. וכך שילמה מדינה שלימה ביוקר על שמירת כבודו המפוקפק. אילו כן היה מכה אותם, היה נסראללה לומד כבר אז את הלקח שקיבל כעת. שיעור מוקדם כזה לחיזבאללה היה מונע גם את החטיפה של גלעד שליט בכרם שלום. החמאס לא היה מרשה לעצמו לבצע אותה אילו ידע שישראל תגיב בטירוף. כל הפגיעות במחבלים בעזה כעת הינן קטנות מדי ומאוחרות מדי. אהוד אולמרט כעת, בדיוק כמו אהוד ברק בשנת 2000, לא יעשה את הפעולה ההכרחית: לכבוש את רצועת עזה ולחזור לציר פילדלפי, כי הדבר יאיר באור מחריד את ה"התנתקות" ויבליט את המימדים המפלצתיים של האיוולת ההיסטורית הזו. ואנו, הרי איננו מעוניינים לפגוע בכבודו של אולמרט המזוהה עם המהלך, הלא כן?
לאחר הניסיון המר של הפעמים הקודמות, איש מחברי הממשלה לא יוכל להתחבא מאחרי תרוצי "לא ידענו". ידעתם, הוזהרתם ואתם תשאו באחריות כבדה לדם שיישפךהקו המקשר בין העיסקאות של חילופי מחבלים עבור גופות חיילים לאחר "מלחמת יום כיפור", עסקאות ג'יבריל למיניהם, הנטישה הסיטונאית של סוכנינו הערבים, הבגידה בצד"ל, הפקרתו של מדחת יוסף למוות, נטישתם של פולארד ורון ארד הוא קו החידלון של המנהיגות הישראלית לדורותיה. לא בכדי כינה בלעג מפקד חיל האוויר לשעבר, בני פלד ז"ל, את הממשלות לדורותיהן בשם "ועד קהילה", מאחר שלכאורה ניתן היה לצפות התנהגות כזו מצד מנהיגי קהילה יהודית גלותית חסרת ישע.
אבל אפילו לקהילות הגלותיות עושה הגדרה זו עוול. להן לא היה צבא, והן היו נתונות לחלוטין לחסדי הפריצים המקומיים. אך למרות זאת, מפורסם המקרה של רבי מאיר בן ברוך, המהר"ם מרוטנבורג, שנחטף ע"י נסיך גרמני מקומי במאה ה-13. הנסיך דרש עבורו כופר עתק. היהודים החלו לאסוף את הכסף, אך המהר"ם ציווה עליהם לחדול מכך ולא לפדות אותו. הוא נשאר בכלא 13 שנה ושם מת. אך בכך הצליח המנהיג הקשוח הזה ללמד לקח את סביבתו ולגדוע כל ניסיון נוסף לסחטנות מרושעת. איפה הוא ואיפה חברי ועד הקהילה העלובים שלנו שיש להם את צה"ל, חיל האוויר ופצצות אטום, והם עושים במכנסיים מכל ראש כנופייה מזדמן.
חיים בינינו כעת אנשים העומדים לשלם בחייהם את תוצאות "עסקאות החבלה" המתבשלות.
לאחר הניסיון המר של הפעמים הקודמות, איש מחברי הממשלה לא יוכל להתחבא מאחרי תרוצי "לא ידענו". ידעתם, הוזהרתם ואתם תשאו באחריות כבדה לדם שיישפך.