על ימי התנתקות, התכנסות ומלחמה
כבר לא מעט שנים אני עוסק בתחום הפרסום והתקשורת ועדיין אני מתקשה להבין את הנוק אאוט שספגה היהדות הציונית, הציבור שכל כך אהבנו לאהוב. חברים לעיר, לספסל הלימודים, לטנק והאוהל הפכו שק חבטות בו כל פוליטיקאי מכלה זעמו ומקבל על כך נקודות זכות.
סליחה ראשונה צריכה התקשורת הישראלית לבקש ממתיישבי יש"ע שנעקרו מבתיהם ומאלה שאולי ביום מן הימים יאלצו לוותר על נחלתם
נתחיל מחשבון הנפש. ראשית אנו צריכים לדעת כי הרעיון הפוליטי של התנתקות, התכנסות או תוכנית מדינית חד צדדית אחרת מונח כרגע במגירה צדדית ויישלף בבוא היום. מדוע ההתנתקות צלחה? כי היא שווקה לציבור כמותג שיפתור את כל בעיות הביטחון. סוללה של טובי יועצי התקשורת עמדה ומכרה חודשים את הרעיון לציבור כקונספט שלא נוכל לחיות בלעדיו. בכוחה של התקשורת ויועציה אין להקל ראש ועובדה כי התוכנית "עוכלה" ע"י הציבור גם שלא היה לה שום רוב פוליטי בבית הנבחרים שלנו.
סליחה ראשונה צריכה התקשורת הישראלית לבקש ממתיישבי יש"ע שנעקרו מבתיהם ומאלה שאולי ביום מן הימים יאלצו לוותר על נחלתם. בימי ההתנתקות התקבל הרושם כי באיזורי יש"ע חיים מטורפים ופנאנטים ויעשה טוב עם השטח יימסר בכלל עם ה"פסיכים" שגרים שם, תמונה תקשורתית מעוותת מן המציאות לחלוטין. לצערי הפעולות שננקטו ע"י ראשי המערכה מהצד השני היו שגויים ולא גייסו את אמפטיית הציבור שהייתה חסרה כאוויר לנשימה. את ה"איש עם הכיפה הסרוגה" תמיד נאהב הוא הסמל בעיני אחוז גדול מאוד מהציבור לנתינה אמיתית ולאהבת הארץ. זהו המותג ששמו ציונות. אין אחד שלא יספר גדולות על חבריו לגדוד המילואים שגר בהתנחלות אי שם. אין אחד שימצא מילה רעה על נוער בני עקיבא ויוצאי ישיבות. אז איך הפך מותג הציונות הדתית למשהו שקל להביס אותו והוא מנותק מארץ?
תקשורת רבותי, תקשורת. זמן התגובה להתנתקות עלה ביוקר. יגידו אנשים שדבריי הם חוכמה לאחר מעשה... אולי. אך מצד שני אולי קונספציה ציבורית תקשורתית נכונה תציל אותנו מחורבן עתידי או שירכך אותו בצורה כזאת שישמור על כבוד האדם ויכבד את התהליך הפוליטי דמוקרטי במדינת ישראל. לפני ההתנתקות אינני זוכר באיזה שלב במדוייק דובר על כך שיגיעו מתיישבים מאיזור הגוש לשוחח עם משפחות ברחבי הארץ. כל כך חיכיתי וציפיתי לדפיקה על הדלת, הבנתי שאני לא מכיר איש שגר שם למרות שהקרוב ביננו עולה על הרחוק. אדם העומד להקרע מביתו הוא אדם שיש להקשיב לכל מילה היוצאת מפיו וגם לנשימות שבין מילה למילה. לא הייתה דלת אחת שלא נפתחת, לא היה אדם שהיה מסרב להקשיב.
נמצאים אנחנו בנקודת האל חזור. זהו הזמן להשמיע קול נכון ולהציל את מותג הציונות בין אם דתית, מסורתית או חילונית. נפש העם היהודי פועמת מידי יום, אולי פועמת חזק יותר בימי פקודה ומלחמה שכן בשנה האחרונה ספגנו לא מעט הוכחות על כך שאולי טעינו, אולי לא היינו קרובים, אולי היינו צריכים לקחת נשימה כעם ולבנות תהליכי התנתקות או בניין יחד בדרך דמוקרטית של שיח ציבורי אמיתי.
סליחה שנייה אני מבקש באופן אישי כאדם. סליחה מתושבי יש"ע שלא הייתי שם לחבקם ביום חורבן הבית. כל אדם שעוזב את ביתו ראוי לחיבוק, הקשבה ודאגה לבאות. אני מזדעזע לשמוע ולקרוא על אנשים ומשפחות שטרם נפתרו בעיות היום שלהם והחזרה לשיגרת חיים שפויה, ועל כך כל אזרח צריך לזעוק זעקה מרה ולהתפלל לימים טובים יותר.
מחילה גדולה צריך לבקש ראש הממשלה מר אהוד אולמרט מלוחמים וחללים המתגוררים במקומות המסומנים ל"התכנסות". עת חיילים לוחמים בקו בלבנון בחר ראש הממשלה לשוחח על ההתכנסות ולחצות בדברים אלה בין לוחמים של כאן ולוחמים של שם ואולי להעלות שאלה כגון זאת במוחו של חייל לוחם: "על מה אני נלחם פה ומוסר את נפשי?".
בתפילותיי בחודש הקרוב אבקש דבר אחד: שנדע להיות יחד בכל מצב ומול כל גזירה, עת בניין או עת חורבן נדע להתמודד ולהיגאל רק ביחדמחילה נוספת ראוי שיבקש האלוף אלעזר שטרן ממשפחות שכולות המתגוררות בת"א ובכלל, חשבון השכול והכאב הוא לאומי. חייל הוא חייל הוא חייל, הוא בשר מבשרנו ונפש משלנו בין הוא גר בשינקין או בכל מקום אחר.
לאן בשנה הבאה?
כבר כמה שנים טובות שאני מנסה לגבש לי דיעה פוליטית ולא מצליח. כשאני שואל את עצמי "מה אני", התשובה היא: ראשית אני יהודי (לא דתי), ישראלי בן לעם ישראל וציוני. השנה וחצי האחרונות טישטשו את הגבולות וסיבכו את שהיה ברור לי מכל: מהי ציונות? מהי אחדות? כמה אנחנו כעם באמת מתנהגים על פי ערכים אלו, ואיך התרחקנו כל כך?
בתפילותיי בחודש הקרוב אבקש דבר אחד: שנדע להיות יחד בכל מצב ומול כל גזירה, עת בניין או עת חורבן נדע להתמודד ולהיגאל רק ביחד.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.