השנה האחרונה הייתה עמוסה באירועים רבים אשר שינו ועוד ישנו את מדינת ישראל בצורה רבה, ואולי גם את תפיסת עולמו של הציבור ואת מסקנותיו ומחשבותיו באשר למציאות הסובבת אותו.



לטעמי, שני האירועים החשובים ביותר שקרו השנה הם הבחירות לכנסת ומלחמת לבנון. בין שני אירועים אלו, כמובן, יש קשר הדוק, ודיברו על הקשר הזה רבות

לטעמי, שני האירועים החשובים ביותר שקרו השנה הם הבחירות לכנסת ומלחמת לבנון. בין שני אירועים אלו, כמובן, יש קשר הדוק, ודיברו על הקשר הזה רבות. הימין הישראלי צריך לראות בשני האירועים הנ"ל אירועים מכוננים אשר אמורים לשנות את דרכי פעולתו ותפיסתו לחלוטין. לטעמי, יש שתי נקודות חשובות שהימין הישראלי צריך להתייחס אליהן בהקשר למלחמה ולבחירות והן: נקודת התקשורת ונקודת התוכנית המדינית.

כוחה של התקשורת התגלה שוב במלוא הדרה בשנה האחרונה. התקשורת הישראלית היא זו שהמליכה את מפלגת "קדימה" ואת קונספציית החד-צדדיות. נקודות אלה קרסו לחלוטין במלחמה האחרונה, כאשר הוכח חד משמעית שמפלגת "קדימה" וגרורותיה, בראשות אהוד אולמרט, אינה יכולה להנהיג את מדינת ישראל. בנוסף, הוכח שנסיגה משטחים "לא לנו" אינן מתכון לשלום, אלא רק לנקודת פתיחה יותר טובה לערבים בנסיונם להשמיד את ישראל. כמו כן, התקשורת היא זו שיוצרת עכשיו ספינים על ימין ועל שמאל כדי להשאיר את "קדימה" ואת אהוד אולמרט בשלטון, ללא שום ביקורת חריפה או שום קריאה של אף איש תקשורת לראשי המדינה להתפטר.

הכוח הזה, סדר היום שתקשורת יומית יוצרת, צריך להוביל את הימין למסקנה חד משמעית. הימין חייב להרים גוף תקשורת יומי משלו ולמרות התקשורת האלקטרונית, הגוף החזק ביותר הוא העיתונות הכתובה. הימין חייב ליצור לעצמו עיתון יומי משלו אשר יימכר בכל רחבי ישראל. הימין חייב ליצור "הארץ" משלו. משימה זו היא לא כה קשה. "מקור ראשון" הוא עיתון שבועי איכותי ביותר אשר קנה לו שם טוב, והוא לא משויך אך ורק למגזר הדתי כמו "בשבע" ו"הצופה". במקום להזרים מיליוני דולרים מתרומות להקמת בתי כנסת חדשים ולהקמת מאחזים חדשים, צריך להזרים את הכספים האלה להפיכתו של "מקור ראשון" לעיתון יומי. מהלך כזה יהיה בעל השפעה הרבה יותר גדולה מכל מהלך אחר נכון לעכשיו, והוא יוכל ליצור סדר יום חדש אשר לא יהיה אפשר להתעלם ממנו.

נקודת התוכנית המדינית גם כן חשובה ביותר. הציבור הישראלי נוכח לדעת שבעשר השנים האחרונות כל תוכנית השמאל קרסו, הוכח שאין פרטנר למשא ומתן והוכח שנסיגות חד צדדיות רק מזיקות ולא מועילות כלל. למרות זאת, הציבור הישראלי לא רואה אף אלטרנטיבה אחרת, וכיוון שביהודים התקווה למשיח נטועה בין אם הם דתיים ובין אם הם חילונים, הם מקווים שוב ושוב שאולי הפעם נצליח למצוא עוד תוכנית מדינית שתוביל את הדרך לשלום. מיותר לציין שכל התוכניות האלו כושלות.



זהו ההזדמנות הטובה ביותר להסיק את המסקנות מהשנה החולפת. הימין חייב להסתכל בשתי הנקודות החשובות הנ"ל ולהסיק מהן את המסקנות המתבקשות

זוהי נקודת הזמן המתאימה ביותר לימין להציג תוכניות מדיניות משלו. עד היום הימין ידע היטב להגיד "מה לא", עכשיו הוא צריך להגיד "מה כן". כוחו המדיני של השמאל הוא המדינה הפלשתינית. כל תוכנית שהציגו אנשי השמאל בישראל כללו מדינה פלשתינית, רק הדרך להשגתה וגבולותיה היו שונות בין תוכנית לתוכנית. כאשר הציבור רואה מטרה מוגדרת וידועה, הרבה יותר קל לו להימשך אליה ולהאמין בה. לכן, על הימין להציג תוכניות אלטרנטיביות שבהן תוצג מטרת-על מוגדרת. למען האמת, תוכניות שכאלה כבר קיימות, רק הן אף פעם לא קיבלו דחיפה משמעותית כיוון שהימין היה עסוק בלהילחם על חייו. כאשר הימין כבר היה בשלטון, התקשורת דאגה להכפיש אותו ולהסיר כל תקווה מתוכניותיו המדיניות (מה שמחזיר אותנו שוב לחשיבות הנקודה הראשונה שהצגתי, היא נקודת התקשורת).

הימין חייב להשכיל ולקדם תוכניות מדיניות קיימות, כגון: "המתווה האזורי לשלום" של בני אלון. יש להציג את הנקודות של התוכנית בחיוב ולא להציג אותן כ"נקודות אין-ברירה". כמו כן, לאנשי השמאל אין כרגע אלטרנטיבה ראויה. "את תוכניות השמאל ניסינו, עכשיו תורן של תוכניות הימין". זהו המוטו שצריך להוביל את הימין בדרכו המדינית. גם אם בתחילה העולם בכלל והציבור הישראלי בפרט יגנו את התוכניות האלה, זוהי לא סיבה להרמת ידיים. התעקשות על דברים והוכחת צדקתם היא תהליך שלוקח שנים רבות, וצריך בשבילן סבלנות רבה. ראו את הערבים שהמציאו עם שלא קיים בנחישות ובסבלנות, יש ללמוד מהם.

זהו ההזדמנות הטובה ביותר להסיק את המסקנות מהשנה החולפת. הימין חייב להסתכל בשתי הנקודות החשובות הנ"ל ולהסיק מהן את המסקנות המתבקשות. רק אז אולי תהיה תקווה להרים את מדינת ישראל מהשפל שבו היא נמצאת עכשיו.

אסור להתמהמה, יש להתחיל בתהליך כבר עכשיו.