לקונסטנטין פטרוביץ' פוביידונוסצב, מדינאי ומשפטן רוסי, מאבות החקיקה האנטי יהודית תחת שלטון הצאר, מיוחסת האימרה: "שליש מן היהודים ימותו, שליש יהגרו, שליש ייטמעו". גם הפוביידונוסצבים הישראלים המבקשים לפתור את הבעייה היהודית "בשטחים הכבושים" על ידי דחיקת היהודים החוצה, משתמשים בחוקים ובצווים שעקיפתם היא הכרח קיומי לנרדפים.
תושבי מאחזים ביו"ש שהוציאו נגדם צוי הרחקה וצווי מעצר מנהלי או צוי מעצר בית, ללא צורך לנמק וללא הליך משפטי, כהכנה לחיסולם של המאחזים
תושבי מאחזים ביו"ש שהוציאו נגדם צוי הרחקה וצווי מעצר מנהלי או צוי מעצר בית, ללא צורך לנמק וללא הליך משפטי, כהכנה לחיסולם של המאחזים. אפילו תושבי יישובים "חוקיים" שנדונו להקפאה בתוך "שטחים צבאיים סגורים", שאסור להם לבנות בעבור ילדיהם הבוגרים ואפילו להזיז קראוון, אינם יכולים שלא למצוא אנלוגיה למאמציו של פוביידונוסצב לאלץ יהודים לצאת.
המאחזים הוקמו בסיוע הרשויות כדי לעקוף תכתיב זר נגד כל נוכחות יהודית במולדתם ההיסטורית. הלחץ החיצוני מנע גם מממשלות ליכוד הקמת יישובים חדשים. גם בתוך איזורי התכנון והשיפוט המוניציפלי של היישובים הקיימים הוקפאו תוכניות הבנייה. רוב היישובים הפכו לגטאות שבהם מותר לבנות רק לגובה.
הערבים, מאידך, יצרו עובדות בשטח בתנופה אדירה: שתלו רבבות עצי זית באדמות המדינה, זרעו אלפי בתים בנוף, השתלטו על עשרות אלפי דונם אדמה לא להם ולשלטונות לא איכפת. גם ה"טליה ששונים" בקהיליית המשפט התעלמו מן הפגיעות הבוטות בשלטון החוק, כל עוד קידמו אינטרסים פלסטינים על חשבון ההתנחלות היהודית. האצן הערבי רץ בכל כוחו ואילו מתחרהו היהודי נכבל בידיו וברגליו.
ובכל זאת, דיווחו "ארגוני שלום" ישראלים למממניהם מן האיחוד האירופי ומקרנות פרו-פלסטינים אחרים שההתיישבות היהודית ממשיכה לשגשג. בתגובה, אולצו ממשלות ישראל להדק עוד את הברגים, וגם לתוכניות בנייה שכבר אושרו נדרשה חתימת שר הבטחון. עצם מניעתה הפכה מאחזים רבים ל"בלתי חוקיים" ומתנחלים תמימים ל"עבריינים פורעי חוק".
כדי לפרוץ את המצור הזה נענה נוער בהתנחלויות, שראה את עתידו נחסם, לקריאתו של שרון "לרוץ לגבעות" והקים את המאחזים. לא היה זה לוקסוס רומנטי או גחמה הרפתקנית, מדובר בהבדל בין מפעל חי ונושם שעתידו לפניו לבין איבר מדולדל ומבודד שסופו קרוב.
עכשיו, מי שרצה בחורבן ההתיישבות היהודית היה חייב להחריב תחילה את המאחזים, ומשום כך אולצה הממשלה להתחייב במפת הדרכים "לפרק" את כל המאחזים שהוקמו אחרי מרץ 2001.
הורסי המאחזים ראוי להם שלא יסתירו את כוונתם להביא לחורבן ההתיישבות היהודית כולה, ומוטב שלא יסתתרו, בהתחסדות, מאחורי נימוקי "שלטון החוק".אין פגם מוסרי בהפרת חוקי דיכוי שהוכתבו על ידי זרים, והמפירים צועדים בגאווה בעקבות המורדים בחוקי הספר הלבן הבריטי. גם ההתחייבות שנסחטה מישראל במפת הדרכים הותנתה על פי החלטת ממשלה ב"ביצוע שלם" של התחייבויות הערבים, וכתנאי ראשון בהפסקה מחלטת של הטרור. הערבים הגיבו בקסאמים, במתאבדים ובהקמת ממשלת החמאס.
בתנאים אלה, הדרישה מישראל לקיים את "התחייבותה" להרוס את המאחזים גובלת בהתעללות.
כל האמור כאן אינו מצדיק תפיסת שטחים בבעלות ערבית פרטית, ואכן פורסם שמועצת יש"ע הציעה להעתיק מאחזים כאלה מרצון לשטחי מדינה סמוכים.
הורסי המאחזים ראוי להם שלא יסתירו את כוונתם להביא לחורבן ההתיישבות היהודית כולה, ומוטב שלא יסתתרו, בהתחסדות, מאחורי נימוקי "שלטון החוק".
למפעל ההתיישבות ביש"ע סתמו את העורקים. הקמת המאחזים הייתה ניתוח המעקפים. מפלגות שתשתתפנה בממשלה שתנתק את צינור החיים הזה, לא תוכלנה להתחמק מאחריות למות החולה.