בימים אלו כשדנים בהכרה בגיור רפורמי ובכלל ברפורמים, אולי צריך הציבור הדתי לאומי והציבור החרדי לעשות חשבון נפש.
כשכל אחד מסתגר בתוך הזרם הפרטי שלו ומשייט להנאתו עם קרוביו וחבריו, תוך דחיית מה שזר ומוזר, התוצאה צפויה למדי. וכך נוצר מצב שבו מתרבים נשואי תערובת ומי שממש "איכפת" לו, דואג לגיור כלשהו, ואין זה משנה מבחינתו מי ואיך מגיירים או כמה זה נכון הלכתית, הוא הרי לא "דתי".
על הציבור הדתי להשתדל יותר לקרב רחוקים, הרי אנשים אחים אנחנו. למה נזכרים בזה רק כשהם עושים דברים הפוגעים במשפחה? 
אני מאמינה שרוב ה"מתגיירים" ובני זוגם החדשים מהסוג הנ"ל כלל לא מודעים לבעייתיות, ומבחינתם הם אפילו מוכיחים אכפתיות ורצון להשתייך לעם היהודי. מה שנראה לאחד כצעד בוטה וכהתנהגות מכוערת יכולה בעיני מי שלא מבין להיראות כצעד מתקרב.
על הציבור הדתי להשתדל יותר לקרב רחוקים, הרי אנשים אחים אנחנו. למה נזכרים בזה רק כשהם עושים דברים הפוגעים במשפחה?
דווקא בציבור הדתי לאומי יש נטייה מסוימת להתקרב לחילוניות בחיקוי כמה מדרכיהם. קוראים את העיתונים שלהם ומנסים ככה קצת להשתלב. מתקרבים אליהם במקום לקרב אותם, עושים פשרות בדברים מסוימים כדי להידמות יותר לציבור הכללי, כדי שלא ייחשדו בהתחרדות. כי "להתחרד" זו ממש מילה גסה. כל זה במקום להשתדל יותר לקרב אותם לדרך התורה, כמו שנאמר על אהרון כהן גדול:"אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א',י"ב).
החרדים לעומת זאת מאוד מסתגרים ומשתדלים בכל מאודם לא לחקות דבר השייך לציבור החילוני, אבל יש להם אירגונים חזקים מאוד שעושים עבודת קודש בלתי נלאית בקירוב רחוקים. יש את הארגון הידוע "ערכים", יש את "לב לאחים" ועוד. נכון, לא כל אחד יכול, צריך חוסן נפשי ורוחני מיוחד אבל זאת עבודה לגדולים, לא לנוער. אז אולי פה הבעיה . אנחנו אוהבים שהנוער עושה את העבודה, אנחנו כל כך סומכים עליהם. במיוחד אחרי פסטיבל גירוש קטיף, כשרוב המבוגרים ישבו והניחו לנערים ולנערות לשחק בפנינו, בכל אופן הנוער עושה הרבה גם בתחום הזה. מדובר בסניפים של תנועות נוער דתיות שבני נוער יוצאים לחזק, בפרויקטים של שמחת-תורה שנוסעים לעשות שמח ולחזק, אבל זה לא מספיק. צריך שיסתובבו קצת יותר מבוגרים בשטח.
אפשר להשקיע יותר ב"פנים מול פנים" או הפרויקט שעשו ב"קוממיות" בהושענא רבה כשלמדו חברותות עם חילונים, זה היה יפה ומרגש. ואי אפשר שלא להזכיר את עבודתו המופלאה של הרב מרדכי אלון שליט"א שעשה בתל-אביב כשהסתובב בעיר עם "חייליו" ועסק בהוספת אהבה ולבנים לבית מקדשנו.
אז הנה עבודה למבוגרים. לא להתנכר, אלא להתחבר. וכך במקום שיתייחסו לדתיים כמסתגרים וכמתנשאים, יחושו כבתוך משפחה, ובשאלות הלכתיות יפנו למי שבאמת יכול לסייע. אפשר עוד, אפשר למסד את העניין שתהיינה כתובות לפנות אליהם. אולי לפרסם יותר כתובות של הגופים הנ"ל שאפשר יהיה לסייע, מי שרוצה ויכול. פשוט להיות בכל מקום. להפגין נוכחות ולקרב באהבה, כי רק האהבה תנצח. 
כשהדתיים נוטשים ובורחים מהחילוניים וחושבים שהנה "אני את נפשי הצלתי", מראים לנו שאולי בפרטי ניצלנו, אבל ככלל נוצרה בעיה חדשה
דווקא בימים אלו כשכל ציבור ושכונתו המתאימה, כל זרם והרחוב המתאים, כשבמרכזי ערים גדולות כמעט לא פוגשים דיירים דתיים, יש שכונות שמאחר שאין בהם כמעט דתיים, הדתי היחיד הגר בהם ממונה כ"רב" הבלתי רשמי של השכונה. וכך כשהדתיים נוטשים ובורחים מהחילוניים וחושבים שהנה "אני את נפשי הצלתי", מראים לנו שאולי בפרטי ניצלנו, אבל ככלל נוצרה בעיה חדשה. וכשאנחנו נוטשים, הם גם כן "נוטשים"... אפשר אולי למצוא דרכים להתערבב, לשתף ולחזק. רק מי שיכול, ולא כל אחד יכול.
וכאן אזכיר את דרכו של הרבי מלובביץ' זצוק"ל ששלח זוגות לגור בלב אוכלוסיה חילונית, ולימד את חסידיו שצריך בית יהודי חם בכל מקום בעולם אליו מגיע יהודי. והם אכן מקימים בית יהודי חם במקומות נידחים יותר, ועושים עבודה נפלאה. אבל כנראה שזה לא מספיק.
אבל, בדיעבד הזה כשהסכנה כבר קיימת, כל הזירה בידי העסקנים הדתיים והרבנים. כל עתידו של העם היהודי מונח בידם ויש להם הכוח. אז קומו, לכו בכוחכם זה והצילו את העם. לפעמים צריך להתאמץ יותר ממה שיכולים.