יש מקומות בעולם שבהם אין איש טורח להתעניין במצבו של הזולת. אדם יכול להתמוטט ברחוב, ועוברי-האורח יוסיפו לחלוף לידו מבלי להעיף מבט. האופי היהודי אינו כזה. הדאגה לזולת, הרצון לעזור גם לאדם בלתי-מוכר, המעורבות והאכפתיות הם ממאפייניו המובהקים.
חברה מתוקנת נוהגת אכפתיות ומעורבות בחיי הפרט, ובמקרים מסוימים אף כופה עליו דברים אם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ואם כדי למנוע ממנו לפגוע בחברה כולה
כל אדם מתלבט לא-אחת, מהו הגבול למעורבות ולאכפתיות. ברור שאנו שוללים לחלוטין את הגישה שמעשיו של אדם אינם צריכים לעניין איש זולתו. זו גישה אנוכית שעלולה להיות גם אכזרית. על-פי גישה זו אפשר להניח לאדם לגווע ברעב שהרי זו ה"בעיה שלו".
חברה מתוקנת נוהגת אכפתיות ומעורבות בחיי הפרט, ובמקרים מסוימים אף כופה עליו דברים אם כדי למנוע ממנו לפגוע בעצמו ואם כדי למנוע ממנו לפגוע בחברה כולה. ברור אפוא, שכשם שיש לאדם מחויבות לבני-משפחתו וידידיו, כך יש לו מחויבות לבני-האדם בסביבתו הקרובה והרחוקה.
צדיק ב"פרווה"
כיהודים יש למחויבות זו משמעות עמוקה יותר. כך אומרים חז"ל: "כל ישראל אחים ורֵעים הם", "כל ישראל נתפסים בעוון איש אחד", "כל ישראל ערֵבין זה בזה". כשם שיש בתורה מצווה להניח תפילין ולשמור שבת, כך יש בה מצווה מפורשת לכוון את הזולת לדרך הישר: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא". הגמרא אף אומרת שמי שיש בידו למחות בחבירו ואינו מוחה, הוא עצמו נקרא רשע.
ודאי שאין לכל אדם זכות להתערב ממש בחיי הזולת (זכות זו שמורה רק לחברה או לבית-דין, ואף זאת בסייגים מרובים), אבל בכל הקשור להתעניינות במצב הזולת ובניסיון לשוחח עימו בנחת ובעדינות הדרושה, אין ספק שזו חובה בסיסית של אדם כלפי סביבתו. חובה זו מסתיימת רק כאשר הדברים אינם מועילים או כשהלה מסרב לשומעם. אז חל הכלל: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
במסורת היהודית עומדות לפנינו שלוש דמויות של צדיקים שמייצגים שלוש גישות בתחום זה. הראשון הוא נח שעליו אנו קוראים בפרשת-השבוע. כששמע נח שהקב"ה עומד להביא מבול על העולם, הוא לא הלך להתריע לפני בני דורו ואף לא התפלל עליהם, הוא שמח שניתנה לו אפשרות להציל את עצמו ובני-ביתו מן המבול על-ידי התיבה. זו גרסת ה"צדיק בפרווה": חם לו, טוב לו ומה לו ולכפור שבחוץ.
אברהם אבינו נהג אחרת. כשהקב"ה הודיע לו על כוונתו להחריב את סדום ועמורה, עמד להתפלל עליהם ולבקש רחמים. הוא ביקש שזכות הצדיקים תגן גם על הרשעים, אך כששמע שאין בסדום מספר הצדיקים הדרוש, נסתתמו טענותיו. על הרשעים עצמם לא היה יכול ללמד זכות.
אין יהודי שהוא "אבוד", ואין מי שמותר להתייאש ממנו. איש מאיתנו אינו יכול לדעת את השפעתה של מילה טובה ואת אחריתו של ניסיון לעורר את ליבו של יהודילעומת-זאת, משה רבנו התפלל גם על הרשעים שחטאו בחטא העגל. הוא ידע שחטאו חטא חמור, ואף-על-פי-כן התפלל עליהם ומסר את נפשו למענם עד כדי כך שביקש למחוק את שמו מהתורה אם לא ייסלח להם. זו הדרגה השלימה של אהבת-ישראל ואכפתיות אמיתית לגורלו של כל יהודי.
להציל ולהינצל
דרכו זו של משה רבנו צריכה לעמוד תמיד לנגד עינינו. אין יהודי שהוא "אבוד", ואין מי שמותר להתייאש ממנו. איש מאיתנו אינו יכול לדעת את השפעתה של מילה טובה ואת אחריתו של ניסיון לעורר את ליבו של יהודי. חז"ל אמרו שכשם שאין אדם יודע את יום הקץ, כך אין הוא יודע את הנעשה בלב חבירו. צריך תמיד לנסות.
עם זה, צריך גם ללמוד מנח להתגונן בתיבה מפני המבול שבחוץ. תיקון הזולת אינו יכול לבוא על-חשבון הפקרה עצמית ל"מים הזידונים". אדם צריך לדעת לשמור על עצמו ועל בני-ביתו, ובו בזמן לנהוג אכפתיות לכל יהודי ולנסות להציל גם אותו ממימי המבול.