אני יליד תחילת 1974, דור שצמח אחרי "מלחמת יום הכיפורים" בה זכינו למקלחת של צוננים על יהירות, התנשאות, ומסע בעולם הפנטזיות של מנצחי 67' שחשבו שהם בנים לאימפריה גדולה לפחות כמו האימפריה הרומית בשיאה. חשבו, טעו וחטפו סטירת לחי שמצלצלת לנו באוזניים עד היום.



אני מתפלל לבורא עולם שאני אהיה חלק מהדור האחרון בו פוליטיקאים קיבלו החלטות רק כדי להציל עצמם או לשמר כיסא ובכך החריבו חיי אנשים

אני שייך לדור שזכה לשמוע סיפורי גבורה אמיתיים מגיבורי ישראל שאינם עוד, שזכה לשמוע מפי ניצולי שואה שכבר אינם עוד סיפורי הישרדות שאף תסריטאי הוליוודי בעולם אינו מסוגל לכתוב. על פי השקפתי הדור שלי הוא הדור האחרון שיכול לחבר באמת בין מה שאנחנו כעם צריכים להיות לבין מה שאסור לנו להיות בשום אופן. התקופה הנוכחית היא העת לשמר את נפלאות העבר וללמוד את הטעויות יחד עם אג'נדה ברורה לעתיד.

אני מתפלל לבורא עולם שאני אהיה חלק מהדור האחרון בו פוליטיקאים קיבלו החלטות רק כדי להציל עצמם או לשמר כיסא ובכך החריבו חיי אנשים. אלה הרגעים הקשים ביותר לאזרח מדינת ישראל בעיצוב האמונות והאידיאולוגיות שלו. רק ברגעים שכאלה אנו מבינים עד כמה רחוק זזנו ברמת המנהיגות והמופת של המנהיג, החל מכס ראש הממשלה ועד למפקד הבודד.

במסגרת העיסוק היומי שלי בתקשורת אני רוצה לקוות כי אני הדור האחרון שרואה "צבא תקשורתי". אני מאמין גדול מאוד בחופש הביטוי, אך יחד עם זאת הגיע חד משמעית לסגור את המיקרופון לצה"ל ולתת לו שקט תעשייתי, לו הוא זקוק כאוויר לנשימה. המפקד המודרני, גם אם הוא חייל נפלא בכל רמ"ח אבריו, נוטה לחזות בקברניטיו ובאהבתם למצלמה שכל כך השחיתה את צה"ל בעת האחרונה. המצלמה והמיקרופון בהקשר הביטחוני הם אוייב מחוץ ומבית.

בעת המלחמה בלבנון חלק מהמפקדים היו עסוקים במתן תשובות לתקשורת במקום להילחם, ואילו העיתונאים עסקו בהענקת גילויים ומידע לנסראללה. האם תוך כדי קרבות הבלימה בגולן והתעלה היה פנאי ללוחמים ולמפקדים להתעסק עם התקשורת? גם היום, בעת מלחמה מפקדי צה"ל צריכים להתרכז בניהול המלחמה בלבד. צבא ותקשורת הם דברים שונים בתכלית. הפיתוי להתפרסם בדרך להיות הרמטכ"ל הבא או מנכ"ל מבוקש באזרחות משחית, גם אם לא מתכוונים לזה. צבאנו מורכב מאנשים נהדרים חדורי מוטיבציה ומוכנים לכל, אבל בצבא כמו באזרחות ברגע שרואים מצלמה באים לראות ולהראות.



בעת המלחמה בלבנון חלק מהמפקדים היו עסוקים במתן תשובות לתקשורת במקום להילחם, ואילו העיתונאים עסקו בהענקת גילויים ומידע לנסראללה

אני חייב להיות הדור האחרון שרואה תקשורת "זיקיתית". אם ננתח אפילו בפשטות בכלים שיש לכל אדם, ואין צורך להיות יועץ תקשורת בכיר, נבין שחטא היהירות נע בין הצבא לתקשורת על קו קשר סמוי או גלוי ביניהם שאני רוצה להאמין שהוא אינו קיים. ניקח לצורך ההשוואה את ימי עקירת גוש קטיף ואת ימי המלחמה בלבנון: בימי גוש קטיף התקשורת ומפקדי הצבא היו זחוחים, בעלי חזות "מצליחנית", רהוטים וברורים. ואילו בימי לבנון?  מגמגמים, מבולבלים, לא יודעים מהי המטרה ומה הדרך. הצבא עובר תהליך משחית. קשה לי לגעת בנקודת זמן מאיפה התחיל התהליך ולאן הוא הולך.

אני מהדור שגדל לאחר "מלחמת יום הכיפורים", דרך מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. ההיסטוריה לא תסמן אף אחד מהמאורעות הללו כניצחון בני האור על החושך, ואני חושב שכבן לדור שעדיין ציוני ומחובר למדינה מגיע לי לנצח ואני רוצה לנצח. הניצחון הבא לא יבוא מרעש בתקשורת, לא מהדלפות מתוך חמ"לים ולא מדובר צה"ל רהוט ככל שיהיה. צניעות ושקט יחזירו את הצבא למסלול הנכון ולעיסוק בעיקר ולא בטפל.