בחירתו של הנשיא על ידי חברי הכנסת היא בבחינת סיכון מובנה. דהיינו, שיטת הבחירה טומנת בחובה, בהכרח, מכשלה. הוא נבחר על ידי חברי הכנסת כלומר, המועמד צריך להבטיח לעצמו רוב של 61 מצביעים בלבד. מספר זעום לעומת כל פוליטיקאי החפץ לעבור אפילו את משוכת הפריימריס במפלגתו. ואין מי מהמועמדים שיכול להמלט מהבטחות שאותן יממש כשישב בבית הנשיא.
מעניין שבבחירת נשיא אחר, זה שבאמת שולט במדינה, והוא נשיא בית המשפט העליון, חברי הכנסת ויתרו על זכותם. שם, למעשה, מדובר במינוי של ועדה
ניתן להמר, ללא סיכוי להפסיד, שכל נשיא שהיה צריך לגבור על מועמדים אטרקטיביים אחרים, פיזר הבטחות בתחומים שבידיו: חנינות, כיבודים ותפקידים. נכון שאין לו הרבה קלפים, ובוודאי שלשר יש יותר מתנות בשרוול מעיל השרד אבל, את המעט שיש לו הוא יכול לתמרן בחוכמה. ויודעי רשומות יכולים להזכר בתגובות אכזבה של אישים בישראל כשהנשיא החדש "שכח" את הבטחותיו ברגע שהשיג את מטרתו והתיישב בבית הנאה שברחביה.
מעניין שבבחירת נשיא אחר, זה שבאמת שולט במדינה, והוא נשיא בית המשפט העליון, חברי הכנסת ויתרו על זכותם. שם, למעשה, מדובר במינוי של ועדה. יש בה נציגים שונים להלכה, אך בפועל הקליקה של בית המשפט העליון היא הקובעת מי יעמוד בראשה. ראשון בין שווים.
ברור שנשיא לא יכול להיות ממונה על ידי ועדה. הוא אמור להיות המייצג של כלל האומה, אזרח מספר אחד. מאידך, קשה להניח שיתקיימו בחירות כלליות כדי שהעם יבחר את הנשיא. והרי לא מדובר בבעל סמכויות של ממש במישור ניהול המדינה. והנה הצעה כרעיון למחשבה: כל מפלגה תקיים בחירות פנימיות בין המועמדים, לפחות ברמה של מרכז המפלגה. חברי כנסת המפלגה יחויבו בחוק, כמו בדמוקרטיה הגדולה בעולם, להצביע עבור המועמד שנבחר במפלגתם. התוצאה תייצג חתך רחב יותר של העם, ובמקביל תצומצם האפשרות לסחר- מכר ויושם דגש על התאמתו של האיש למשרה הרמה.
וכבר רצים ומריצים שמות מועמדים וניכר מאמץ לפני הקלעים ומאחוריהם. ושני שמות בולטים בבורסת ההימורים: הרב לאו וח"כ רובי ריבלין. שניהם רציניים וגם מקובלים בציבור, וכל אחד מהם הוא בעל ייחוד משלו. ומאחר שאין שני מלכים מכהנים בכתר אחד, יש הכרח לבחור ביניהם. ולהלן, רעיונות מסייעים לשיקול הדעת.
נ
גם על רקע חוסר הגלריה במנהיגות בישראל, כוכבו זוהר יותר. כך שכניסתו של הרב לאו שליט"א לבית הנשיא תתן רווח כפול לעם ישראלשיא נבחר הן בגלל עצמו: תכונותיו, ידיעותיו, יכולותיו ומכלול אישיותו, והן בגלל הייצוגיות שבו. וכל זאת, בנקודת הזמן בה מתבצעת הבחירה. ידוע שהרב לאו הוא ניצול שואה, וזו ההזדמנות האחרונה לכהונתו של ניצול מהאירוע הנורא והמשמעותי שקרה לעם היהודי. אירוע שעמד ביסוד כינונה של מדינת היהודים והיווה מהפך בגורל היהודי הנודד. למעשה זו גם ההזדמנות הראשונה. במדינתם של השרידים לא כיהן מייצג כזה עד כה, הגם שכבר היה מועמד טוב וראוי בעבר. בבחירה כזו מצדיעה המדינה להיסטוריה היהודית ומכבדת את זכרם של הניצולים כולם (למען הסר ספק אני מבקש להדגיש שהתאמתו של הרב לאו למשרה עומדת בזכות עצמו). רובי ריבלין אינו מביא עימו את הפן הנוסף הזה. עוד הבדל הוא המען הקודם שלהם. הרב לאו אינו בא מבניין הכנסת ומתחום הפוליטיקה, ואף שריבלין איננו פרלמנטר שיגרתי מן השורה, הוא עדיין בא עם התווית המפלגתית שהציבור מתקשה איתה. ניתן להוסיף עוד את הדגש הרוחני המתלווה לדמות הרב ואת הספרים פרי הגותו. עם הספר כמו גם מקומו של הרב בקהילה היהודית הם מהות שצריכה לבוא לידי ביטוי.
ואחרון חביב. נראה שהציבור עוד רוצה לראות את רובי ריבלין בכנסת ובעיקר בממשלה. הוא טרם סיים את תפקידו שם, ואפילו דיברו בו נכבדות כראש ממשלה ובוודאי כאחד מהמובילים בליכוד. גם על רקע חוסר הגלריה במנהיגות בישראל, כוכבו זוהר יותר. כך שכניסתו של הרב לאו שליט"א לבית הנשיא תתן רווח כפול לעם ישראל. גם נשיא טוב לעם וגם חבר כנסת מצוין בדמותו של ריבלין. ולאחר הקדנציה, פתוחה האופציה לריבלין לצעוד בנחת אל בית הנשיא.