אליהו הנביא העמיד מבחן לפני בני ישראל, הביא אותם להר הכרמל, בנה מזבח לה', ונביאי השקר בנו מזבח לעבודה זרה, וראו לאיזה מהם תרד אש מן השמים (מלכים א' פרק י"ח פסוק ל"ח). העם הכריז בהתלהבות "ה' הוא האלוקים", אחר כך ביקש אליהו שה' יברך את עמו בגשמים (אחרי שנות הבצורת). אחרי זה רץ לפני אחאב המלך הרשע מרחק רב מן הר הכרמל ועד ליזרעאל, כל זה מפני אימת מלכות (זבחים ק"ב ע"א). לומדים מכאן כמה מעמיתיי הרבנים הממלכתיים כי מוטל עלינו לכבד את ראשי הממשלה למדינת ישראל, וכן את שריה, כי אומנם הם רשעים אבל הם "מלכות". וגם אחרי הפורענות הקשה של גירוש עשרת אלפים יהודים מבתיהם וממקור פרנסתם (וגם זה בלי שום תמורה מצד אויבינו, אלא מתוך שנאה עיוורת), עדיין אדוקים הרבנים בגישתם הקיצונית להכריז על שלטונותינו: "מלכות!".



ראש ממשלה איננו "מלך". אותה ברכה שמברכים כשרואים מלך "אשר חלק מכבודו ליראיו" אין לברך, אלא אם כן יש בידי אותו אישיות להמית ולהחיות, כמו שכתבו הפוסקים. ולפי זה אין בכל העולם הנאור היום דין "מלך"

אבל דימוי זה, להשוות שלטונותינו ואחאב זה לזה, איננו מוצלח. ראשית:

א.  כי ראש ממשלה איננו "מלך". אותה ברכה שמברכים כשרואים מלך "אשר חלק מכבודו ליראיו" אין לברך, אלא אם כן יש בידי אותו אישיות להמית ולהחיות, כמו שכתבו הפוסקים. ולפי זה אין בכל העולם הנאור היום דין "מלך".



ב.  מאז קום המדינה לא היה ראש ממשלה אחד שמפלגתו השיגה "רוב" מהבוחרים. תמיד היא הייתה מי שהשיגה יותר קולות משאר המפלגות, אבל השיגה רק מיעוט מכלל הקולות. אחר כך מפני אינטרסים שונים (וחלוקת תפקידים וכספים) יצרו קואליציה של כמה מפלגות יחד ובכך נהיה ראש המפלגה ההיא "ראש הממשלה". אם כן, פרט לפעם אחת, לא זכה אדם מעולם להיות "ראש" על פי בחירות ישירות של העם.

ג. כלום אפשר להשוות ראשי ממשלה שלנו עם אחאב הרשע? נביא כאן שלוש נקודות:

1.   אחאב היה מהנה מנכסיו לתלמידי חכמים, כי וותרן בממונו היה (סנהדרין ק"ב, ע"ב). כלומר הוא היה עובד עבודה זרה, אבל מצד שני היה מעריץ תלמידי חכמים.



2.   אחאב כיבד את התורה. מסופר במלכים א' (פרק כ') כי מלך ארם הקיף את כל העיר שומרון, ובא יחד עם המון רב של שכירי חרב (מלכים ל"ב) ותבע מאחאב שימסור לו את כל כספו וזהבו, כל נשיו ובניו [סדר הדברים כאן לפי סגנונו של הגוי]. בלית ברירה הסכים אחאב, כי ידע שאין לו שום סיכוי להצליח בקרב. בשפלות נפש מעוררת חמלה ענה אחאב: "אדוני המלך, לך אני וכל אשר לי". אבל כדרכם של גויים צוררים, זה לא השביע רצונו של מלך ארם, ותבע נוספות שימסור לידיו גם ספר התורה, כנראה כדי לבזותו ולשומו מרמס (עיין רש"י שם על פי סנהדרין ק"ב), לדבר זה סירב אחאב.

והתופעה תמוהה. אם כבר ויתר על כל כספו וזהבו, ועל נשיו ובניו, הרי היה ברור לו שאין לו שום תקווה להצליח בקרב. ולמה בחר להסתכן למען ספר התורה? עונה רש"י "אף על פי שהיו עובדים עבודה זרה, היו מכבדים את התורה". ולכן הוסיף לו ה' עשרים ושנים שנות מלוכה, שכר על שכיבד כ"ב אותיות התורה.

3.   אחאב גם מסר נפשו למען עם ישראל. מסופר שכעבור כ"ב שנה, ונעמד בראש צבא ישראל במלחמה נגד ארם, פגע חץ קטלני בין צלעותיו של אחאב (מלכים א', כ"ב, ל"ה). אומנם ביקשו משרתיו להוציאו משדה הקרב כדי לסתום המכה ולהציל את חייו. למרות זאת, סירב להתפנות ונשאר נעמד במרכבתו, מול עיני חייליו. מפרש שם רש"י בשם חז"ל (מו"ק כ"ח ע"ב עיי"ש רבנו חננאל) "מתחזק ועומד כדי שלא יכירו ישראל במכתו ויברחו, ותחילת נפילה ניסה". זאת אומרת, הקריב את חייו למען להציל חיי אחיו בני ישראל.

לפי שלושת הפאראמטרים הללו, כלום אפשר להגיד כי ראשי הממשלה, בתקופה שלנו כבר עשרות שנים, היו דומים בכלל לאחאב? וכיצד נלמד ממעשה אליהו לתת להם כבוד?

השבוע נוסף לנו עניין מכריע: יחסם של השלטונות ל"מצעד הגאווה" או "מצעד התועבה", המתוכנן לשבוע הבא. ידוע כי יש הבחנה בתורה בין עבירה:

א.   בשוגג

ב.   במזיד מפני יצר קשה המסית לתאווה

ג.   להכעיס או למרוד בה'.

אומנם לעניין התועבה הספציפית הזו יש לחמול על אלו מהחוטאים שנולדו עם פגם נפשי זה, ויש להפנות אותם לקבל טיפול רפואי המתאים, לפי מיטב המדע הרפואי. ועל כל חולה כזה לנהוג איפוק, כמו שהתורה מצווה לכל אחד משאר ישראל, כל אחד לפי הבעיה שלו. אדרבה, "לפום צערא אגרא" (אבות ה') ועוד יקבלו שכר רב על מלחמת היצר, אבל לעשות מהקלקול הזה פומבי, להכריזו שהעניין הוא "לכתחילה", לערוך מצעד של גאווה ברחובות ירושלים עיר הקודש, אין זאת אלא עבירה "להכעיס", ודומה למגדל בבל שבאו להילחם נגד ה' (בראשית י"א, א'. עיין שם רש"י).

נחזור לעניין השלטונות. בימים אחרונים כמה מהכשרים בישראל פנו בתביעה לבג"צ כי למען בריאות הציבור עליהם לצוות על ביטול המצעד. והרי יש גם סעיף בחוק האוסר לבזות את הדת, אבל לא נענו בחיוב. אחרים פנו למשרד החינוך שהעניין הורס את אישיות הנוער, ואין מהם עזר. פנו לשר לביטחון פנים ולמפכ"ל המשטרה שימנעו המצעד מפני חשש מהומות קשות כפי שהבטיחו כמה מפגינים לחולל, ולא הסכימו. פנו גם לראש הממשלה שיתערב למען שלום הציבור, ואין מענה. גם ראשי הכנסייה הנוצרית וגם ראשי דת המוסלמים פנו אליו ולמשטרה, ולא השיגו עזר מצידם. אדרבה, כפי שנמסר בעיתון "מעריב", המשטרה הכינה גדוד של עשרת אלפים שוטרים (מנוסים ומלומדים ממלחמת "עמונה" בכל שיטותיהם הנוראות), ועוד מבחר מקבוצות היס"ם המפורסמים, למען לשמור על קיום מצעד התועבה. יותר מזה, השלטונות פינו מקומות בכלא מעשיהו כדי לקלוט כאלף עצורים הצפויים עד שבתי המשפט יטילו עליהם עונשים כבדים.

זאת אומרת, בו בזמן שאנו מוקפים צרות מהערבים סביבנו, והאיום האירני מרחף על ראשנו, מה יותר נורא מאשר ההתרסה החצופה הזאת לפני הקב"ה? והרי דווקא מפני סטיות ויחסים בלתי טבעיים הללו בא המבול (בראשית ו', י"ב רש"י). וגם אחרי הפורענות הטריה של מלחמת לבנון השנייה עדיין אין ראשי מדינתנו חוששים לכלום? אלא ודאי הם שותפים לפשע ועושים גם הם "להכעיס". אין כאן עוון רגיל של "מזיד", אלא בשיטתיות הם עוקרים את יהדותנו (עיין רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א סעיף ח'). וכך הממשלה והכנסת עושים גם בתחומים נוספים, ואין כאן המקום להאריך.



בכל פעולה בה האדם אוחז יש תנאים מתלווים מתי היא טובה, ומתי להפסיק. אדם שאיננו משתמש במחשבה לדעת מתי להפסיק, יגיע רחוק מהיעד המבוקש

וכאן יש לשאול: כלום לכך היה מסכים מורנו ורבנו הגאון הצדיק ר' צבי יהודה קוק לתת אימון וכבוד לשלטון מקולקל ומושחת כזה? האם אין שום "קו אדום"? האם אין שום גבול? הנני מצטט כאן מהספר המוסמך "להלכות ציבור" (קובץ כרוזים, אגרות ושיחות של הרב צבי יהודה קוק, יצא לאור עם הסכמה בכתב מהרב צבי טאו, שנת תשמ"ז, בעמ' רמ"ז-רמ"ח). מעשה היה וראש הממשלה גולדה מאיר לא השיגה רוב לממשלתה בכנסת, אלא אם כן תצרף לקואליציה שלה כמה חברי כנסת ערבים. זעק הרב צבי יהודה קוק זצ"ל: "העובדה היא שבאחרונה נכשלה במצב נורא, הודיעה לנשיא שיש לה ממשלה, עם מי? עם שלושה ערבים! עשתה אותנו, את העם ואת המדינה לחרפה. עשתה אותנו ללעג וקלס. חרפה כזו עוד לא נעשתה. מיעוט שולט על הרוב? תמיד אמרתי שיש לפעול בתוך הממשלה אבל עכשיו זו לא ממשלה, זה שיגעון. אין שום מקום שתצטרפו" (לממשלה), עד כאן לשונו. כלומר הייתה לו קו אדום מתי לא תומכים ב"מלכות". ממשלה בוגדנית אינה "מלכות".

בכל פעולה בה האדם אוחז יש תנאים מתלווים מתי היא טובה, ומתי להפסיק. אדם שאיננו משתמש במחשבה לדעת מתי להפסיק, יגיע רחוק מהיעד המבוקש. הנוסע ברכבת מתל אביב לנתניה, אם לא ירד בתחנה הנכונה, כלומר בנתניה, עוד יגיע לחיפה! ואם לא ישעה למי שמעיר לו, עוד יגיע לנהרייה! כלומר יחטיא את מגמתו, ויצטרך מאמץ ארוך וקשה לתקן את מה שעיוות. יש תופעות מסוימות (והן נוראות) בעידננו שצריכות ללמד לכל רב בעל מחשבה פעילה וערנית, מתי הוא הזמן להפסיק להשתמש במילת קסם הזו של "מלכות!". כי מרדימים את הציבור מלהגן על עצמו.

קרל מרכס הקומוניסט אמר בזמנו כי "הדת" היא האופיום (סמים מרגיעים) של ההמון, ומשחרר את הפוליטיקאים להשתולל כרצונם. כך מילת "מלכות" היא סוג של "אופיום".