אגדת הקדוש והשטן שנבנתה סביב דמותם של הנרצח ורוצחו, יצחק רבין ויגאל עמיר, היא שהזרימה את עוצמות הרגש וההתלהמות לטקסי יום הזיכרון לרבין, אבל גם את הזיוף והדחייה. כיכר רבין הפכה להיות מעין כנסיה חילונית שאנשים באים אליה בכל הזדמנות של אירוע קשה או מרגש כדי לקיים טקסים הדומים מאוד לתפילה. רבין עצמו תואר בכרזות ובטקסטים כמין "אבינו שבשמיים", מישהו שאנחנו נושאים את עינינו לשמיים ופונים אליו בדברים. ומנגד יגאל עמיר הוא השטן. שמו לא יוזכר ללא הקידומת "הרוצח הנתעב", חיוכו יתואר תמיד כ"חיוך מפלצתי", העובדה שאחותו מתחתנת או אחיו מתגייס מתוארות במין תימהון, כאילו מוזר הדבר שמפלצות נזקקות לאקטים אנושיים כאלה, והמרגש מכל כמובן הוא היום שבו עמיר מתייחד עם אשתו, זה יום של גועל והתרגשות ברמה לאומית, חמש או שש מהדורות חדשות נפתחו באותו יום בידיעה החשובה ביותר ש"בשעה זו ממש".



יגאל עמיר ניקז אליו את כל רגשות השנאה והזעם והפחד הפרימיטיבי שחשים אנשי השמאל כלפי הימין והדתיים ש"גנבו להם את המדינה"

יגאל עמיר ניקז אליו את כל רגשות השנאה והזעם והפחד הפרימיטיבי שחשים אנשי השמאל כלפי הימין והדתיים ש"גנבו להם את המדינה". בדיעבד זה אולי לא כל כך רע כי רצח פוליטי הוא לא באמת הרצח הכי נתעב, אולי להיפך. מי שהורג ילד בן שלוש במסגרת מלחמת כנופיות על עסקי סמים, הוא אולי פחות מסוכן למדינה, אבל הרבה יותר מתועב מכל מתנקש פוליטי. התנקשויות פוליטיות היו בכל תולדות העמים, גם בעמים הנאורים וגם בעידן המודרני. ואילו רצינו להיות אכן עם נורמאלי שיש לו מדינה נורמאלית, עם שיש לו שוטרים וגנבים כמו לכולם, הרי סביר היה לצפות שפעם או פעמיים במאה שנה יקרה פה גם רצח פוליטי. אבל אנחנו לא באמת רוצים להיות נורמאלים. אנחנו יהודים, עם סגולה, ואנחנו לא רוצים אצלנו דבר כזה בשום אופן, גם לא באלף שנה וזה בסדר, ואם לצורך כך אנחנו הופכים את יגאל עמיר למפלצת ולשטן, ועושים לו בזה סוג של עוול, אז מה? מתנקש פוליטי הוא אולי לא הרוצח הכי נתעב, אבל הוא האחרון שיכול להתלונן על יחס לא הוגן.

לא שינה את ההיסטוריה

רק דבר אחד הוא ממש רע בפולחן השטן סביב יגאל עמיר: טיפוח האמונה כאילו עמיר רצח את השלום ושינה את מהלך ההיסטוריה. מי שרצח את תהליך השלום לא היה יגאל עמיר, אלא יאסר ערפאת.

שרשרת הפיגועים הנוראים ותגובת ערפאת לתהליך אוסלו התחילה בחיי רבין, והייתה הסיבה העיקרית לזעם הגדול נגדו שהלך והתעצם במחנה הימין בשבועות שקדמו לרצח. על פי כל הסקרים שנעשו אז אלמלא נרצח רבין, נתניהו היה מביס אותו בהפרש גדול בהרבה מזה שבו זכה בסופו של דבר מול פרס, וההיסטוריה הפוליטית של ישראל עם רבין בראש האופוזיציה הייתה מתנהלת פחות או יותר באותם קווים שבהם היא התנהלה בלעדיו.

ובכלל, זה אוקסימורון. שום מתנקש פוליטי איננו יכול לרצוח תהליך שלום. אילו היה באמת תהליך רציני של הליכה לקראת שלום עם ישראל, זה לא היה עומד על איש אחד ולא היה נמוג ברגע שרבין נרצח, אלא להיפך. אילו היו תהליכי שלום ועושי שלום בצד הערבי, הרי רצח האיש המזוהה עם השלום בישראל היה מחזק ומאיץ אותם, כפי שקרה אצלנו עם רצח סאדאת במצרים. אם תהליך השלום נרצח בשתי יריות אקדח סימן שהוא היה מת מההתחלה.

זה לא בידינו



הנורא הוא להיאחז באמונה שאיש אחד, פלאי ומיוחד, יכול לבוא משמיים ולעשות שלום, ואיש אחר שטן בן מכשפה יכול לעלות מן השאול ולהרוג את זה

וזו הנקודה הכי חשובה ליום רבין. לא השמאל אשם בזה שיש פיגועים, ולא הימין אשם בזה שאין שלום. לא באמת המדיניות שלנו היא שהולידה את החמאס, ולא הטעויות שלנו הן שעשו את החיזבאללה. אנחנו לא הכי טיפשים, ומה שיותר חשוב: לא הכי גדולים. לא הכל בגללנו, הרוב בגללם. אין שלום עם הערבים כי הם לא רוצים בשלום. אנחנו לא מוצאים פתרון לסכסוך, לא מפני שאנחנו טיפשים או יהירים, מקובעים, שמאלנים מדי או ימנים מדי, אנחנו לא מוצאים כי זה לא בידינו. יש עוד צד בסכסוך והוא לא מעוניין בפתרון. הוא לא רוצה שטחים תמורת שלום, לא רוצה שתי מדינות לשני עמים ולא רוצה שלום של אמיצים, הוא רוצה להמשיך בסכסוך.



אין לזה פתרון, ולא כל כך נורא שאין פתרון. אין פתרון גם לתאונות הדרכים ולבעיית העבריינות ולמחלת הסרטן. אז מה עושים? ממשיכים לחיות ומתעסקים בבעיות שיש להן פתרון, ובאלה שאין משתדלים למזער נזקים. זה לא כל כך נורא. הנורא הוא להיאחז באמונה שאיש אחד, פלאי ומיוחד, יכול לבוא משמיים ולעשות שלום, ואיש אחר שטן בן מכשפה יכול לעלות מן השאול ולהרוג את זה. זאת הנוסחה שעלולה להוליד תחושות זעם בלתי רציונאלי, שנאה מתגלגלת, אלימות פוליטית, ובעיקר חברה מתפוררת מול אויב מלוכד.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו