המהרי"ל דיסקין זצ"ל לא הסיח דעתו מעיון בתורה ומדבקותו בבוראו לרגע קט, גם בעת הארוחות כשהיסבו אורחים רבים לשולחנו, הוא עצמו לא נטל את ידיו אלא אכל אכילת ארעי וישב בראש השולחן כשהוא שקוע בתלמודו. יום אחד ננער לפתע וקם ממקומו, פסע לירכתי השולחן והתיישב שם. הכל הפנו אליו מבטם לראות מדוע עזב הרב את מקומו? התברר שהבחין בקשיש חסר שיניים שהתקשה בלעיסת הלחם, והרב התיישב לצידו לסייע לו, בצע לו את הפרוסה, הסיר את הקרום הקשה והגיש את החלק הרך במאור פנים.



אומר לך כלל, זכור ונצור אותו תמיד בלבך: יהודי, באיזו דרגה שלא יהיה ובאיזה גובה שלא יהיה, לא יתכן שלא ישמע קול יהודי בוכה. יהא קטן ככל שיהיה ונמוך ככל שיהיה, לא יתכן שלא יפסיק מעיסוקו וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו ולהשקיט את בכיו!"...

כשסיימו הסועדים והלכו לדרכם, פנה אליו בן ביתו וביקש רשות לשאול שאלה: הן שקוע היה הרב בלימודו, כיצד הבחין אפוא בכך שהישיש מתקשה באכילה? "יפה שאלת"! אישר המהרי"ל דיסקין אך מדוע נזכרת לשאול כאן, ולא הקדמת לשאול בפרשת וירא?

הפרשה פותחת: "וירא אליו ה' באלוני ממרא" – הקב"ה בא לבקר את אברהם אבינו ולשאול בשלומו. היש לנו מושג בנועם הנבואה וברוממותה? היש לנו מושג בדבקות הנביא בבורא בעת הנבואה עד ביטול כל חושיו? והנה, בעיצומה של ההתגלות, ראה אברהם אבינו שלושה אנשים עוברי אורח ורץ להכניסם בצל קורתו, מדוע שם לא שאלת כיצד הבחין וכיצד ראה? נכון שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, אך איך בכלל הרגיש אברהם אבינו בשלושת האורחים בשעת נבואה והתגלות הקב"ה אליו? אלא מאי ענה הרב, שם וכאן התשובה אחת, כשצריך לעשות חסד רואים!!

מספרים על האדמו"ר מליובאויטש זצ"ל ששהה בימי אברכותו בבית סבו, בעל ה"תניא" זצ"ל, שקוע היה בתלמודו שהרי גאון אדיר היה בנגלה ובנסתר, לפתע פרץ תינוקו בבכייה, אך הואיל ושקוע היה בתלמודו לא שמע מאומה, והתינוק בשלו בכה בכי  תמרורים ובכיו הלך וגבר, עד שהגיע לאוזני הסב "בעל התניא" שישב מסוגר אף הוא בחדרו בקומה העליונה ושקד על התורה. קם הסב הגדול וירד מחדרו, והופעתו היסבה את תשומת לב נכדו אשר קם בכבוד ובמורא, אך הסבא שם פניו לעגלת התינוק ונטלו בידיו הקדושות להרגיעו. התנצל הנכד, אבי התינוק הרך: "שקוע הייתי בתלמודי לא שמעתי דבר".

השיב לו בעל התניא: "ידעתי בני ידעתי, אך אמור נא לי, כלום שקוע הייתי בלימודי פחות ממך? או שמא קרוב הייתי יותר לעריסה? אומר לך כלל, זכור ונצור אותו תמיד בלבך: יהודי, באיזו דרגה שלא יהיה ובאיזה גובה שלא יהיה, לא יתכן שלא ישמע קול יהודי בוכה.  יהא קטן ככל שיהיה ונמוך ככל שיהיה, לא יתכן שלא יפסיק מעיסוקו וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו ולהשקיט את בכיו!"...