האם הקשר שלנו לארץ-ישראל הוא אקראי, כי במקרה נולדנו כאן? מדוע ערכים של אהבה לארץ-ישראל, שהיו נטועים בנשמת כל יהודי, כמעט נעלמו מהשיח הציבורי?
ההתפטרות של קצינים בכירים בצה"ל, בעקבות הליקויים החמורים בניהול המלחמה האחרונה, מבשרת את רעידת-האדמה שעומדת להתחולל בצבא. היא גם מגבירה את הדאגה האוחזת בציבור לנוכח המחדלים הקשים שמתגלים בגוף שאמור להבטיח את ההגנה על תושבי הארץ. צה"ל נתפס בעיני רבים כגורם האחרון שעליו אפשר לסמוך אחרי שהמערכות האחרות נתגלו באפסותן ובחדלונן, ועכשיו מתברר שהריקבון הגיע גם לצה"ל.
הסיבה העיקרית לתהליך שאנו חווים עכשיו היא אובדן הערכים, ובעיקר המשמעות האמיתית של קיומנו בארץ-ישראל
אפשר לחפש סיבות להתפרקות כללית זו. אפשר לתלות את בעיות ההנהגה הפוליטית בשיטת הממשל, את מחדלי הרווחה בתפיסה כלכלית שגויה, את כשלי הביטחון בשאננות ובחוסר מוּכנות, וכך הלאה. אבל כאשר מערכות רבות כל-כך קורסות ומתפוררות, אולי אין הדבר נובע מצירוף של סיבות רבות, אלא מסיבה מרכזית אחת.
התפוררות הערכים
הסיבה העיקרית לתהליך שאנו חווים עכשיו היא אובדן הערכים, ובעיקר המשמעות האמיתית של קיומנו בארץ-ישראל. כשאתה שואל היום ישראלי מצוי מה קושר אותו לארץ, אתה נענה במשיכת כתפיים ובתשובות סתמיות. ערכים של קשר ושל אהבה לארץ-ישראל שהיו נטועים בנשמתו של כל יהודי בדורות עבר, כמעט נעלמו מהשיח הציבורי.
אנו עדים לתופעה מעניינת שבה מנסים להתמודד עם השאלה הקשה בשיטת ההגנה הטובה ביותר והיא המתקפה. לטענתם, עצם השאלה מעידה על אי-נורמאליות שכן הצרפתי אינו שואל את עצמו למה הוא חי בצרפת, והאנגלי אינו תוהה על הימצאותו באנגליה מכאן, שכאשר הפסקנו לשאול את עצמנו למה אנחנו חיים בארץ, הגענו סוף-סוף למצב נורמאלי...
לדעתם של חסידי השקפה זו, הקשר שלנו לארץ הוא אקראי. אנחנו כאן כי במקרה נולדנו כאן (או שהורינו הביאו אותנו לכאן עם עלייתם ארצה, בלי לשאול את פינו). האוּמנם? האם זו הזיקה של יהודי לארץ-ישראל – העובדה שכאן הוא נולד? האם אין כאן דבר-מה עמוק יותר שקושר לארץ-ישראל גם את מי שלא נולד בה, ובוודאי צריך לפעם בליבו של מי שזכה להיוולד בארץ-הקודש ולחיות בה?
גם מבחינה מעשית התפיסה הזאת מסוכנת מאוד. הצרפתי אינו מאוים על-ידי מיליונים ששואפים להשמיד את מדינתו. האנגלי אינו שומע אחת לכמה ימים על צורר שמפתח פצצות אטומיות כדי להחריב את ארצו. ההולנדי אינו חי עשרות שנים במציאות של מלחמות ופיגועי טרור רצחניים. למה אפוא שצעירים ישראלים יסכימו לחיות במציאות מאוימת זו, רק מפני שבמקרה נולדו כאן?
אובדן הערכים הזה משפיע על התנהלותן של כל המערכות. בספר משלי נאמר: "באין חזון ייפרע עם". חזון אין הכוונה תוכנית לטווח ארוך, אלא מערכת ערכית, במובן של חזון נבואי. כאשר בלבבות לא מפעמים ערכים שמכוחם אמורים בני-האדם לפעול, נשארים רק האינטרסים האישיים, ואז כל המערכות קורסות זו אחר זו.
התגייסות דחופה
השבת שבה אנו קוראים על קניית מערת-המכפלה על-ידי אברהם אבינו היא הזדמנות להחדיר את משמעות ישיבתנו בארץ-ישראל
הגענו לנקודה קריטית שבה התפוררות הערכים מסכנת את עצם יכולתנו להתקיים מול הסכנות האורבות לפתחנו. כל אנשי האמונה שערכי היהדות מפעמים בליבם ושיש בהם זיקה אמיתית לעם-ישראל ולארץ-ישראל חייבים להתגייס לפעולה דחופה של החדרת הערכים הללו להמוני בית-ישראל, ובעיקר לדור הצעיר.
השבת שבה אנו קוראים על קניית מערת-המכפלה על-ידי אברהם אבינו היא הזדמנות להחדיר את משמעות ישיבתנו בארץ-ישראל. מסירות-נפשם של מתיישבי חברון שמחזיקים בעבור עם-ישראל כולו את הגישה למערת-המכפלה, משמשת מקור השראה והמחשה לקשר העמוק של יהודים לנחלת אבותיהם. הם יושבים בחברון לא משום שבמקרה נולדו שם, אלא בגלל השייכות הפנימית בין עם-ישראל לשורשי קיומו. את השייכות הזאת יש להנחיל לכל העם.
ההתפטרות של קצינים בכירים בצה"ל, בעקבות הליקויים החמורים בניהול המלחמה האחרונה, מבשרת את רעידת-האדמה שעומדת להתחולל בצבא. היא גם מגבירה את הדאגה האוחזת בציבור לנוכח המחדלים הקשים שמתגלים בגוף שאמור להבטיח את ההגנה על תושבי הארץ. צה"ל נתפס בעיני רבים כגורם האחרון שעליו אפשר לסמוך אחרי שהמערכות האחרות נתגלו באפסותן ובחדלונן, ועכשיו מתברר שהריקבון הגיע גם לצה"ל.
הסיבה העיקרית לתהליך שאנו חווים עכשיו היא אובדן הערכים, ובעיקר המשמעות האמיתית של קיומנו בארץ-ישראל
אפשר לחפש סיבות להתפרקות כללית זו. אפשר לתלות את בעיות ההנהגה הפוליטית בשיטת הממשל, את מחדלי הרווחה בתפיסה כלכלית שגויה, את כשלי הביטחון בשאננות ובחוסר מוּכנות, וכך הלאה. אבל כאשר מערכות רבות כל-כך קורסות ומתפוררות, אולי אין הדבר נובע מצירוף של סיבות רבות, אלא מסיבה מרכזית אחת.התפוררות הערכים
הסיבה העיקרית לתהליך שאנו חווים עכשיו היא אובדן הערכים, ובעיקר המשמעות האמיתית של קיומנו בארץ-ישראל. כשאתה שואל היום ישראלי מצוי מה קושר אותו לארץ, אתה נענה במשיכת כתפיים ובתשובות סתמיות. ערכים של קשר ושל אהבה לארץ-ישראל שהיו נטועים בנשמתו של כל יהודי בדורות עבר, כמעט נעלמו מהשיח הציבורי.
אנו עדים לתופעה מעניינת שבה מנסים להתמודד עם השאלה הקשה בשיטת ההגנה הטובה ביותר והיא המתקפה. לטענתם, עצם השאלה מעידה על אי-נורמאליות שכן הצרפתי אינו שואל את עצמו למה הוא חי בצרפת, והאנגלי אינו תוהה על הימצאותו באנגליה מכאן, שכאשר הפסקנו לשאול את עצמנו למה אנחנו חיים בארץ, הגענו סוף-סוף למצב נורמאלי...
לדעתם של חסידי השקפה זו, הקשר שלנו לארץ הוא אקראי. אנחנו כאן כי במקרה נולדנו כאן (או שהורינו הביאו אותנו לכאן עם עלייתם ארצה, בלי לשאול את פינו). האוּמנם? האם זו הזיקה של יהודי לארץ-ישראל – העובדה שכאן הוא נולד? האם אין כאן דבר-מה עמוק יותר שקושר לארץ-ישראל גם את מי שלא נולד בה, ובוודאי צריך לפעם בליבו של מי שזכה להיוולד בארץ-הקודש ולחיות בה?
גם מבחינה מעשית התפיסה הזאת מסוכנת מאוד. הצרפתי אינו מאוים על-ידי מיליונים ששואפים להשמיד את מדינתו. האנגלי אינו שומע אחת לכמה ימים על צורר שמפתח פצצות אטומיות כדי להחריב את ארצו. ההולנדי אינו חי עשרות שנים במציאות של מלחמות ופיגועי טרור רצחניים. למה אפוא שצעירים ישראלים יסכימו לחיות במציאות מאוימת זו, רק מפני שבמקרה נולדו כאן?
אובדן הערכים הזה משפיע על התנהלותן של כל המערכות. בספר משלי נאמר: "באין חזון ייפרע עם". חזון אין הכוונה תוכנית לטווח ארוך, אלא מערכת ערכית, במובן של חזון נבואי. כאשר בלבבות לא מפעמים ערכים שמכוחם אמורים בני-האדם לפעול, נשארים רק האינטרסים האישיים, ואז כל המערכות קורסות זו אחר זו.
התגייסות דחופה
השבת שבה אנו קוראים על קניית מערת-המכפלה על-ידי אברהם אבינו היא הזדמנות להחדיר את משמעות ישיבתנו בארץ-ישראל
הגענו לנקודה קריטית שבה התפוררות הערכים מסכנת את עצם יכולתנו להתקיים מול הסכנות האורבות לפתחנו. כל אנשי האמונה שערכי היהדות מפעמים בליבם ושיש בהם זיקה אמיתית לעם-ישראל ולארץ-ישראל חייבים להתגייס לפעולה דחופה של החדרת הערכים הללו להמוני בית-ישראל, ובעיקר לדור הצעיר.השבת שבה אנו קוראים על קניית מערת-המכפלה על-ידי אברהם אבינו היא הזדמנות להחדיר את משמעות ישיבתנו בארץ-ישראל. מסירות-נפשם של מתיישבי חברון שמחזיקים בעבור עם-ישראל כולו את הגישה למערת-המכפלה, משמשת מקור השראה והמחשה לקשר העמוק של יהודים לנחלת אבותיהם. הם יושבים בחברון לא משום שבמקרה נולדו שם, אלא בגלל השייכות הפנימית בין עם-ישראל לשורשי קיומו. את השייכות הזאת יש להנחיל לכל העם.