"מצעד המתנצלים" על פשעי גירוש גוש קטיף הולך ותופח. ההתרגשות גדולה: הרבצ"ר וייס מתחרט, גרשון הכהן מתנצל ועוד ועוד.
יש כאלה מתוכנו שכלל לא חיכו להתנצלויות, הם מחלו מראש.
מספרים על אחד מ"גדולי ישראל" שהצהיר מראש כי הוא מפקיר את רכושו וזאת כדי ששום בן ישראל שיפרוץ באישון לילה לביתו במטרה "לסלק" חפצים לא יכשל באיסור גניבה. אלא ההבדל שאותו רב הפקיר את רכושו שלו, ואילו ה"מוחלים בעם" בדרך כלל מחלו על מה שעוללו לא להם אלא לזולתם, הלא הם מתיישבי גוש קטיף וצפון השומרון.
ולגופו של עניין. מה אכן צריך להיות התגובה ההלכתית ל"בעלי תשובה" מן הסוג האמור? האם אכן חייבים למחול להם על פשעיהם ומעלליהם? קודם כל יצוין ויודגש שגם הסיפור המיוחס לאותו "גדול" איננו דבר המחייב מבחינה הלכתית, אלא אין זו אלא מידת חסידות של "לפנים משורת הדין" (במידה שהסיפור אכן היה "מעשה שהיה".
יודגש: מחילה המחויבת על פי שורת הדין באה לא לפני שהפושע בא לרצות את חבירו, אם הרודף אכן בא לבקש את סליחתו ולפייס את הנרדף. אומנם נפסק בהלכה ש"המוחל לא יהיה אכזרי מלמחול אלא ימחול לו מיד", אבל כאן בא הסתייגות משמעותית (ההדגשה שלי) : "אלא אם כן הוא מתכוון לטובת המבקש מחילה כדי שייכנע לבבו הערל או שחושש שלא יביא לו לעצמו איזה רעה ע"י שימחול לו, דאז אין צריך למחול לו, דחייו קודמין לחיי חבירו".
יתירה מזו: "ואם הוציא עליו שם רע, אין צריך למחול לו בשום עניין".
ומכאן ההשלכה לכל אלה שיצרו דה-לגיטימציה למתנחלים (ולכלל ציבור "הכתומים"): הכפישו אותם והוציאו אותם מהקונצנזוס האנושי. אין לך "הוצאת שם רע" גדולה מזו, שבסיטואציה שכזו, כאמור, אין חיוב למחול.
אומנם הוסיפו נושאי הכלים של השולחן ערוך ש"מידת ענווה למחול אפילו בהוצאת שם רע", ברם כאשר נתבונן בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה עולה כי כדי לענות על ההגדרה של "בעל תשובה" אין די בדיבורים יפים בעלמא, אלא יש לגבות ולהוכיח את כנות החזרה בתשובה במעשים של ממש.
ראשית, מי שגוזל את חבירו "אינו נמחל לו עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו" ורק אחרי שהחזיר את הגזל "צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו".
האם גרשון הכהן, למשל, החזיר את הרכוש הפרטי, הריהוט והבתים שהוא או שלוחיו, לכאורה, גזלו, שברו והרסו?
שנית, עדיין יש לדון האם בכלל יש מקום לתשובה בעבירות כגון דא.
הנה מצינו שכתב הרמב"ם: "ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדים ונדונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים". וכאן מונה הרמב"ם רשימה של חוטאים שהגיעו לדיוטא הכי תחתונה זו, ומונה, בין היתר, את "המוסרים".
מיהו ומה טיבו של "המוסר" דנן? "המוסר ממון חבירו ביד עובד כוכבים".
כולנו התחלחלנו כשראינו בימים האחרונים את התמונות שהתפרסמו בתקשורת של מבני גוש קטיף שהפכו למשכן לאוניברסיטה של רוצחים. "הר ציון ששמם", יישובי יהודים, "שועלים הילכו בו". האם לא התקיימה כאן "מסירה" במיטבה של ממון או רכוש ישראל לידי עכו"ם?
אף אם "נהפוך בבוהן" ונדחק ונאמר כי מדובר ב"תינוקות שנשבו", היינו, כאלה שבתמימותם או בכסילותם סברו כי במקרה דנן חל הכלל של "דינא דמלכותא דינא" "ובשם המדינה" ומכוח "הממלכתיות" מותר לבצע את הגרוע מכל, ואילו עתה התפכחו, התעשתו והבינו גם הפנימו את גודל חטאתם, הנה גם עתה, מה לעשות, קשה לנגב דמעות התרגשות נוכח מופע החזרה בתשובה הלזה.
גם כאן נזקקים אנו לדברי "הנשר הגדול" הרמב"ם אשר מגדיר היטב מיהו "בעל התשובה" האמיתי, וכה הוא כותב:
"איזוהי תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו שאפשר בידו לעשותו, ופרש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופרש ולא עבר – זהו בעל תשובה גמורה".
אילו, למצער, היו "בעלי התשובה" דנן "פושטים את מדיהם", עוזבים את ביתם ומעתיקים את מקום מגוריהם לאיזה קראווילה בניצן או בעין צורים (בבחינת "עמו אנכי בצרה"), "הופכים עולמות" לסייע לאחיהם הנדכאים שהם הם היו הגורמים לעליבותם ולשפלותם, אילו היו מתקנים את מעשיהם באותו עניין שבו הם העוו, פגמו והרשיעו ("באותו מקום ובאותה אשה" כהגדרת הרמב"ם הנ"ל), היה מקום,שמא ואולי, לדון אותם כ"בעלי תשובה". כל זמן שגם המעט הזה לא נעשה, תמה אקרא נוכח ההתרגשות והרינה שאחזה ועוברת במחנה העברים- העיוורים למשמע הצהרות החרטה וההתנצלות שאינן אלא "צפצוף הזרזיר" גרידא.
ממחטות הטישו למחיית הלחלוחית שבזוית העין יכולות אפוא להישאר באריזתן.
"והוא רחום יכפר עוון"
מקורות: שולחן ערוך אורח חיים סימן תר"ו סעיף א' ברמ"א, שולחן ערוך הרב, שם סעיף ד', משנה ברורה שם ס"ק י"א, רמב"ם הלכות תשובה: פרק ג' הלכות: ו', י"ב. שם פרק ב' הלכות: א', ט'.