הולך אדם ומחפש את אבידתו. ומהי אותה אבידה? הצלע שנלקחה ממנו באותו יום שישי כדי לברוא לו את העזר כנגדו: "ויבן ה' אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם" (בראשית ב', כ"ב).
ושמעתי פירוש יפה שמסביר שהחיוב הוא על הבחור להתאמץ למצוא את בת זוגו, את הצלע החסרה, מאחר שזוהי אבידתו ועליו לבקש אחריה 
ושמעתי פירוש יפה שמסביר שהחיוב הוא על הבחור להתאמץ למצוא את בת זוגו, את הצלע החסרה, מאחר שזוהי אבידתו ועליו לבקש אחריה (איני זוכרת את המקור).
אני מניחה שבעלי האבידה עושים ככל יכולתם למצוא את אבידתם, והאנשים מסביב בודאי מסייעים שהרי גדולה מצוות השבת אבידה וכולנו רוצים שכר לעתיד לבוא, וגם רוצים לראות הרבה שמחות בישראל, ובמיוחד אם סייענו...
ואני רוצה לספר על אבידה אחת שמסתובבת ומחפשת בעצמה את בעליה, את בן-זוגה, את החצי השני שלה, את החלק עימו תהפוך לשלם: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד).
חגית בחורה נאה בת 33, עובדת בתפקיד ניהולי בכיר במוסד מפורסם בצפון ועדיין רווקה. חגית בוגרת אולפנה, עשתה שנתיים שירות לאומי, חצי שנה בחו"ל, ולמדה באוניברסיטה לתואר שהיא נושאת היום. חגית עובדת לפרנסתה שעות רבות ביום מתוקף תפקידה האחראי. חגית אוהבת את עבודתה, והיא בחורה מלאה שמחת-חיים ומקרינה הרבה אופטימיות. האמת, כשאני הולכת לצידה אינני עומדת בקצב החיוכים שלה ושל טוב הלב המדהים שפשוט גולש ממנה ואני כאילו מתכופפת להרים קצת ממנו.
אבל, רוב זמנה הפנוי מוקדש למציאת בן-זוג לחיים. חגית ממש מרגישה חצויה. היא הולכת כחצי, מדברת כחצי וכולה חסרה בלב. אז למרות כל האופטימיות שהיא משדרת, העיניים שלה אומרות: די, אני עייפה. "כל כך הרבה יש לי לתת, לעשות, ואני רוצה לעשות לביתי שלי, אבל איפה הוא? איך מוצאים אותו?".
כשחגית מספרת לי על מפגשיה עם מיועדים שונים, יותר משאני מקשיבה, אני תוהה: ומה הם עושים בעניין? למה רק היא צריכה להשקיע כל כך הרבה?
היא טוענת שהבחורים נעשו עצלים. הם לא מוכנים לנסוע רחוק מדי, לא אוהבים ללוות, מעדיפים לחכות עם ההחלטה (אולי הם בודקים עוד רעיונות?), הם אומרים דברים מעורפלים בכיוון של נישואים ומתנהגים כאילו זאת חברות של גיל העשרה. אז או שהם ילדותיים או שהם איבדו את כושר ההחלטה מעומס היכרויות ומתקשים לזהות את אבידתם, ויתכן שהם פשוט חסרי ביטחון ומישהו צריך לחתוך ולהחליט בשבילם.
כך גוררת חגית הצנועה והיראת שמיים קשרים ארוכים ועקרים שלא רואים את הסוף שלהם. אני שואלת: "את רוצה בו?", והיא עונה:" לא יודעת, הוא דווקא נחמד, חכם, מעניין ואיש שיחה, רק כנראה לא החלטי". כל כך הרבה בחורים לא החלטיים! אולי צריך שכנוע? אולי תיווך?, חגית לא בטוחה. האמת, גם אני לא ממש יודעת כבר. וגם חוששת מהתערבות חיצונית שתבהיל את הבחור. וכך עובר עוד חודש, עוברת עוד שנה. חגית מתקדמת בינתיים בעבודתה, אבל בנושא השידוכים היא עדיין בודקת. כבר לא בטוחה לגבי מועמדים, מנסה אבל שום דבר לא מתקדם לתכלית ראויה.
יום אחד החליטה חגית: "אעבור לירושלים, יש שם שכונה שלימה של רווקים", היא אומרת בחיוך עייף. "האמת, לא נראה לי שזה בשבילי. זה די דוחה אותי הרעיון, כאילו עומדת לסקירה ובונים שם מין הוואי חברתי שכונתי לכל דבר, וככה בפינות בודקים פוטנציאל וכל חדש או חדשה שמגיעים מתקבלים בסקרנות, אולי מהם תבוא הישועה?", אז היא לא עברה. חגית נשארה לגור בבית הוריה. ואני נשארתי לחשוב על תופעת השכונה המוזרה הזאת: מין סניף בני עקיבא לבוגרים שלא מסוגלים לעזוב את הסניף ולחזור סוף- סוף הביתה, לבית משלהם.
היום חגית הולכת הרבה לרבנים וליועצים כדי לקבל ברכות ועצות. כל עצה מבלבלת אותה יותר, ואין היא רואה את הסוף. סליחה, את ההתחלה החדשהכנראה שהיה בכל זאת משהו לקוי בחינוך התנועתי הזה, קשה להם ליצור קשר זוגי. הקשר הוא כוללני, חברתי וכמה שיותר.
ובבית לא קל. אימא המתקשה להסתיר מבטים דאוגים. יש אחים שממתינים אחריה. בעבודה דווקא מציעים הצעות כל הזמן, והיא בודקת. חגית לא מתביישת לומר שהיא תשמח לקבל הצעות טובות, אבל קשה להציע לה. בחורה חזקה, משכילה, נראית טוב, אבל בגילה המבחר לא גדול. והיא מעוניינת בבחור שיכול להתפרנס בכבוד, ידע לכבד אותה ולפרגן.
היום חגית הולכת הרבה לרבנים וליועצים כדי לקבל ברכות ועצות. כל עצה מבלבלת אותה יותר, ואין היא רואה את הסוף. סליחה, את ההתחלה החדשה.
חגית כל כך משתדלת. כל כך הרבה אנרגיות היא משקיעה בחיפוש, גם אנרגיות וגם כסף, הרבה כסף לרבנים, ליועצים ולשדכנים. תמיד יש מי שניזון מהקושי של הזולת. אחרי החתונה בעזרת השם, בקרוב הלוואי, היא תוכל לנוח וגם לחסוך כסף ובוודאי, כמו שאני מכירה אותה, גם תעזור הרבה לאחרים.
אז מי אומר שקשה להיות נשואה ואם לילדים? כאן לפחות משקיעים ובונים משהו שהוא שלנו, ויש טעם לנוח מידי פעם. שם, לא ברור עדיין... הלוואי שיימצא במהרה זיווג הגון לכולם ויקומו הרבה בתים נאמנים בישראל.