בפרשתנו ישנה אריכות גדולה בשיחתם של יעקב אבינו ורועי חרן שנראית לכאורה מיותרת, וכך נאמר: "וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בני קדם. וירא והנה באר בשדה, והנה שם שלושה עדרי צאן רובצים עליה כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן וכו'".
בעיון בפסוקים ניתן למצוא מוסר השכל רב. התורה רוצה להראות לנו באיזה "סבר פנים יפות" קיבלו אנשי חרן את האורח שנקלע לעירם
ויאמר להם יעקב: אחי, מאין אתם? ויאמרו: מחרן אנחנו. ויאמר להם: הידעתם את לבן בן נחור? ויאמר: ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו: שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר: הן עוד היום גדול וכו'".
בפרשה הקודמת כשהתורה האריכה בהשתלשלות השידוך של יצחק ורבקה, התקשו בזה חז"ל ולמדו מכך "שיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים", משום שלא ייתכן שהתורה תאריך בתיאור המעשה ללא לימוד מוסר השכל. גם כאן יש להבין מה חשוב לנו כל הפרטים על עדרי הצאן הרובצים על הבאר, הרועים המחכים עד אשר יאספו שמה כל העדרים וכו' ומדוע לא כתבה התורה בקיצור שיעקב הגיע לבאר ופגש שם את רחל?
בעיון בפסוקים ניתן למצוא מוסר השכל רב. התורה רוצה להראות לנו באיזה "סבר פנים יפות" קיבלו אנשי חרן את האורח שנקלע לעירם. יעקב אבינו בא מדרך רחוקה ברגל, בלי גמלים ובלי עבדים, עם מקלו בידו בלבד לאחר שאליפז לקח את כל אשר לו, כמו שעתיד הוא לומר "כי במקלי עברתי את הירדן הזה". כל אחד היה יכול לראות שהוא עני ואביון ומי יודע אם אינו סובל מחרפת רעב, אך אף אחד מהרועים לא קם לשאול אותו את מי הוא מחפש? האם הוא רוצה לאכול או לשתות משהו? לא שהם היו טרודים בעסקיהם, הם רובצים על יד הבאר באפס מעשה, מחכים עד שיאספו כל העדרים כדי שיוכלו להשקות את הצאן, אך זה לא משפיע עליהן לפנות ולו במילה אחת אל האורח הזר כדי לנסות לעזור לו.
גם כאשר יעקב פונה אליהם ושואל אותם בחביבות: "אחי מאין אתם?", הוא מקבל תשובה בקיצור נמרץ: "מחרן אנחנו"... נקודה. הם אינם מנסים לשאול אותו, אם אכן הוא התכוון באמת להגיע לחרן, והאם יש לו שם איזה קרוב או גואל שיוכל להתאכסן אצלו או להסביר לו איך יוכל להגיע לאיזו הכנסת אורחים. אין להם זמן בשביל יעקב, הם ממשיכים לרבוץ בחיבוק ידיים עד אשר יאספו העדרים...
על השאלה השניה: "הידעתם את לבן בן נחור?", הם שוב עונים לו רק במילה אחת: "ידענו!" זהו זה. לא יותר! והרי יעקב אינו שואל סתם כך מתוך סקרנות לדעת אם הם מכירים את לבן, בוודאי הוא צריך אותו. הם היו צריכים לשאול אותו אולי הוא רוצה שיראו לו איפה הוא גר?
גם בקשר לשאלה השלישית: "השלום לו?", היו יכולים להבין שיעקב מעונין לדעת מה מצבו של לבן, מה הוא עושה, ומה שלום משפחתו? אבל גם כאן הם נוצרים את לשונם ומסתפקים רק במילה אחת: "שלום!", שום פרטים נוספים. וכדי שיעקב לא יכביד עליהם חס וחלילה בשאלות נוספות, הם ממהרים להודיע לו ש"הנה רחל בתו באה עם הצאן" , כלומר: לך ושאל אותה, ותעזוב אותנו...
יש לומר שבאר המים, מקום המפגש של אליעזר עם רבקה ויעקב עם רועי חרן, יכול להיות מקום חסד ומקור אור כמו אצל רבקה, ויכול להיסתם עם אבן גדולה של רשע וחושך כמו שרועי חרן שמו על פי הבאר, שם האבן הייתה אכן יצר הרע
קבלת הפנים הזו שלה זכה יעקב על ידי רועי חרן מזכירה לנו קבלת פנים אחרת מהפרשה הקודמת שבה קיבלה רבקה אמנו את פניו של אליעזר עבד אברהם בהיותה רק בת שלוש שנים, כשהופיע כאורח זר על יד באר המים עם עשרה גמלים ועם עבדים. רבקה לא ישבה באותה שעה בחיבוק ידיים, היא עסקה בשאיבת מים מהמעיין בשביל בני המשפחה, ואף על פי כן היא רצה בכל המרץ לעזור לאליעזר שעמד בחיבוק ידיים. הוא ועבדיו הסתכלו בילדה הקטנה כשהיא רצה הלוך ושוב עם כד המים מהמעיין אל הגמלים כדי להשקותם, היא לא חסכה במילים כשהוא שואל אותה: "בת מי את?", היא משיבה עם כל הפרטים: "בת בתואל אנכי, בן מלכה, אשר ילדה לנחור... גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון". וכל זאת כדי לעשות חסד עם אדם זר ולתת לו הרגשה טובה.
כמו שם בעבדי אבות המציגה קבלת פנים באורח חיובי גם כאן ברועי חרן יש ללמוד מוסר השכל איך נראית קבלת פנים בצורה שלילית. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "ולבן שיניים מחלב" שיפה להראות לזולתו שיניים שוחקות ומחייכות מאשר להשקות אותו חלב, ומשום כך האריכה התורה בפרשיות אלו.
ניתן להוסיף ולבאר על פי זה את דברי חז"ל במדרש רבה: והאבן הגדולה- זה יצר הרע. לכאורה מה הקשר של היצר הרע לאבן הגדולה שעל פי הבאר?
יש לומר שבאר המים, מקום המפגש של אליעזר עם רבקה ויעקב עם רועי חרן, יכול להיות מקום חסד ומקור אור כמו אצל רבקה, ויכול להיסתם עם אבן גדולה של רשע וחושך כמו שרועי חרן שמו על פי הבאר, שם האבן הייתה אכן יצר הרע.