כאשר גורשו יהודי גנים וכדים, חומש ושאנור וגם כל מחנות הצבא פונו, הודיעו שלטונות הגירוש שלא כמו ברצועה: הצבא ימשיך להיכנס לאזור. והנה, למרות זאת, מתרבות הידיעות שעל צפון השומרון משתלט החיזבאללה ולמרות שהצבא נכנס ויוצא, הסכנה משם לכל מרכז הארץ הולכת וגוברת. עד די כך הגיעו הדברים שהצבא ביקש לשוב לשאנור ולהקים שם בסיס קבוע. אולם אולמרט ופרץ דחו את בקשת הצבא, והטעם שקוף: לבל תתגלה ערוות ה"התנתקות". ממשלת-שלום-עכשיו בראשות אולמרט מעדיפה לסכן את נתניה וחדרה, ובלבד שלא לסובב לאחור את גלגלי פירוק ההתיישבות היהודית ביש'ע.
איך מחדירים לתודעת הציבור שהחזרת היישוב היהודי האזרחי לשאנור היא הכרחית, ולו רק משום כך שרק בהישענות עליו יש סיכוי להחזיר גם את הצבא?
איך מחדירים לתודעת הציבור שהחזרת היישוב היהודי האזרחי לשאנור היא הכרחית, ולו רק משום כך שרק בהישענות עליו יש סיכוי להחזיר גם את הצבא?
מידי שבוע מתריע ראש השב"כ דיסקין בכנסת בממשלה על בסיס טרוריסטי אימתני ההולך וניבנה ברצועה, עד כדי סיכון אסטרטגי, כלומר קיומי, של המדינה. דיסקין מדבר על 35 טון חומרי נפץ תקניים שכבר נכנסו דרך ציר פילדלפי הפרוץ ועל נשק אנטי-טנקי ואנטי-אווירי חדש. גם למי שאינו מבין כלום בעניינים צבאיים כמו שר הביטחון, המלחמה בלבנון הייתה צריכה להמחיש לו מה פירושם של הדברים האלה. והלא גם הגהנום בשדרות, מקום מגוריו, ניזון מחומרי הנפץ המוכנסים דרך פילדלפי. מאז ה"התנתקות" טיפס ועלה פי שלוש או ארבע מספר הקסאמים הנופלים על שדרות והנגב המערבי, ואיך אפשר להתכחש לקשר עם העקירה, הגירוש והנסיגה הזועק לשמים?
לחשכת המצב הזה עולה שוב ושוב הדרישה שצה"ל ישתלט מחדש על ציר פילדלפי, אך הדבר לא נעשה מסיבה פשוטה: אי אפשר. הגאונים של אוסלו השאירו לישראל בין הגהנום הפלסטיני מצפון ובין הגבול המצרי מדרום "ציר פילדלפי" בדמות שרוול באורך של 14 קילומטר וברוחב של ... 100 מטר בסך הכל. צבא שיישלח לשם, לא רק שלא יוכל לפעול, הוא ימצא את עצמו במלכודת-מוות. צה"ל הצליח לפעול שם כל השנים אך ורק מפני שנשען על גוש קטיף, מי שנתן לו את הגיבוי מצפון. אבל ממשלת שלום-עכשיו בראשות אולמרט מעדיפה ששדרות ועוד מעט גם אשקלון ואשדוד יפונו, לפני שתתיר את בנייתו מחדש של גוש קטיף והדבר יתפרש כהודאה שהגירוש היה טעות אחת ענקית.
לא צריך להיות קשה להסביר גם בעולם הרחב את הצורך בבנייתה מחדש של "התוחמת הצפונית": ניסנית, אלי סיני, דוגית וגם נצרים על רקע עליית החמאס, חטיפת החייל, חפירת המנהרות לתוך ישראל, העברות הנשק וחדירת חיזבאללה ואלקאידה וגם מלחמת הלבנון. כולם הם תוצאה ישירה של הגירוש האומלל של הקיץ שעבר. האם כל כך קשה להסביר שמרצונו ובלי שאיש לחץ עליו ביצע שרון את הנסיגה והגירוש, אך הערבים ניצלו זאת לרעה ובמקום שלום אנחנו קוצרים מלחמה קיומית?! האם כל כך קשה להראות כיצד הקסאמים משולחים מתוך היישובים היהודיים החרבים, בגוש קטיף הוקמו על החורבות מחנות אמונים למחבלים ומן החממות שפרנסו אלפי פלסטינים כמעט ולא נשאר כלום?! האם כל כך קשה להסביר שעשינו ניסוי והוא לא הצליח, הערבים קיבלו צ'אנס וניצלו אותה לרעה, ואנחנו פשוט מחזירים מצב לקדמותו?
נותר עוד לשאול, למה הדרישה לשוב ולבנות את יישובי הרצועה אינה נשמעת בכנסת מן "האיחוד הלאומי", למשל? ולמה אפילו המתנחלים המגורשים, הם בעצמם שותקים? האם כל כך יעילה שטיפת המוח של הספין-דוקטורס בחצר אולמרט בשיתוף עם התקשורת העוינת? אחרי נפילת גוש עציון ידעו יתומי הנופלים לשמר את זיכרון הגוש, את הגעגועים אליו ואת השאיפה לחזור אליו ביום מן הימים. כל שנה ביום הזיכרון לנפילת הגוש הם עלו על הר גבוה ליד בית שמש שמשם ניתן לראות את האלון בודד, ומשם זכרו והזכירו. היום עומד האלון הזה בליבו של גוש פורח וקוראים לו אלון-שבות.
הגיע הזמן להעלות בקול רם את דרישת השיבה גם ליישובי הרצועה וצפון השומרון, גם באוזני מי שליבו הציוני והאנושי אטום, אך שיכלו והגיונו אוכפים עליו את המסקנה שאין עתיד לכל הנגב וגם לדרום הארץ ללא נוכחות יהודית צבאית, וממילא גם אזרחית, בתוך הרצועה. אולי מישהו ייזכר פעם שלשם כך נשתלו שם היישובים היהודיים מלכתחילה, ושרבין ושרון, כשהיו צעירים וצלולים יותר ופחות עייפים ושחוקים, ראו את הנולד כשתכננו והגשימו את ההתיישבות ברצועה.
הפרופסור ארנון סופר, נביא הזעם של "הסכנה הדמוגרפית" וגיאוגרף במקצועו הסתכל יום אחד במציאות המאיימת שנוצרה בגלל הנסיגות, אלה שהיו ואלה שהוא בעצמו דוחף לקראתן, וירד לבקעת הירדן להשמיע משם חזות קשה: אם ישראל תיסוג מן הבקעה, עצם קיומה בסכנה. ועוד אמר הפרופסור שהצבא לא יוכל לקיים נוכחות קבועה בבקעה בלי התיישבות אזרחיים, ולכן דרש לפעול מיד להפסקת העזיבה וההתפוררות (המצב הזה הוא לא מעט תוצאה של הפסקת הקצבות הסוכנות היהודית, בפקודת ממשלות שרון ואולמרט). סופר הוא שמאלן, חסיד נסיגות וגירושים, אבל בתובנה הזאת הוא נאלץ להודות: אין נוכחות צבאית ללא התיישבות.
כשנוסעים מירושלים צפונה לכיוון בנימין והשומרון רואים את החומה והגדר כשהן הולכות וסוגרות על פסגת זאב, ומשאירות בחוץ את היישוב הגדול אדם שכמעט גובל בפסגת זאב. כשנוסעים בדרום הר-חברון לכיוון ערד נתקלים בתמונה דומה: גדר ההפרדה עוברת דרומה לסוסיא ולבית יתיר, משאירה אותן מחוץ לשטח הישראלי הריבוני. אני מניח שתושבי היישובים האלה מצטערים שהם אינם "בפנים", אבל ככה זה צריך להיות: יישובי יו"ש תפקידם לשמור על הגדר מן הצד השני. רק אם יהודים יישבו משני צידי הגדר, היא לא תהיה גבול. והרי לשם כך הוקמו היישובים: למנוע את חלוקת הארץ. להיפך, ההיגיון הציוני מחייב שאנחנו נתעקש לעבות את ההתיישבות היהודית דווקא מן הצד השני של הגדר, מפני שרק כך תהיה לה משמעות ביטחונית בלבד ולא חלילה משמעות מדינית. ומשמעות ביטחונית יש לה. המחבלים בעצמם מודים שהיא מפריעה להם להחדיר מתאבדים.
מי שנוסע בכביש המנהרות לגוש עציון או בכביש 443 מירושלים לתל אביב, או על החוצה-שומרון לאריאל שואל את עצמו נוכח הגדרות והחומות שהולכות ועולות משני צידי הכביש: כאשר הערבים ישליכו על הכביש, מעל לגדר ולחומה, אבנים, בקת"בים ורימוני יד, מה יעשו הנוסעים? איך יימלטו מן המלכודת? הלא הגדר חוסמת בפניהם כל אפשרות של להימלט, להתגונן, לתקוף בחזרה ולרדוף. אין למלכוד הזה תשובה אחרת מאשר נוכחות יהודית משני צידי הגדר ונוכחות צבאית שתישען על מאחזים אזרחיים. ולא עוד, אלא שללא נוכחות כזאת הגדר בעצמה תיעלם תוך זמן קצר. היא תפורק ותיגנב ותימכר בחזרה לישראל בצורת חלקים, ביחד עם המכוניות הגנובות שהפכו לחלקי חילוף.
אנשי השמאל לא שיערו שהם יזדקקו ליישובים יהודים, בתוך השטח שהם רוצים שיהיה "פלסטיני", כדי שישמרו על הגדר "שלהם". לו היו הוגי הגדר חושבים ציונות וביטחון נטו, ולא הוגים מזימות-נסיגה, הם היו מתכננים מראש הקמת יישובים יהודיים חדשים לכל אורכו כחלק בלתי נפרד מן הקונספציה שלו.
וכך, אחרי חפירה ארוכה של בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הגענו אל מקור המים החיים, אל המונח הציוני הישן והטוב "התיישבות ביטחונית". הלא מראשית הציונות ההתיישבות והביטחון ירדו כשהם כרוכים יחד: ההתיישבות קיבלה בטחון, והיא נתנה ביטחון.
רצינו לשכוח? באה המציאות המרה והזכירה לנו.
יש לחזור ולהעלות את ההתיישבות לראש סדר היום הלאומי: גם לשם מילוי מחדש של המצברים הציוניים שהתרוקנו, וגם כמכשיר בטחוני חיוני שאין בלתו
נותר לשאול, מדוע הדרישה לחדש את ההתיישבות אינה נשמעת? מדוע גם פוליטיקאים ממה שנקרא "ימין", כאשר הם מציעים להכניס את הצבא לרצועה תמיד ממהרים להוסיף: "כמובן, אין לנו כל כוונה להישאר שם"? ומה הקשר בין אי-הפעלת עוצמת חיל הרגלים במלחמת הלבנון האחרונה לבין הפחד והרתיעה שהשמאל והתקשורת העוינת שתלו בתודעה מפני כל פעולה קרקעית, פן ושמא יתפרש המגע בין סוליית החייל היהודי לקרקע לבין אדמה כל שהיא כ"כיבוש" וכ"שקיעה בבוץ" - לבנוני או עזתי. הלא השמאל חי מסיסמאות, מה שנקרא מנטרות: "סוס ורוכבו", "הלנצח תאכל חרב", "כוח ועוד כוח" וכיוצא בזה רק מזכירים לו את "השקיעה בבוץ", והוא מקבל פריחה.
הצרה היא שהתקשורת העוינת השכיחה גם ממחנה המתנחלים שכל זכות קיומו היא ההתיישבות על הקרקע. גם הם התחילו לדבר על ביטחון במקום על אדמה, והעצמת ההתיישבות אינה יותר בראש מעייניהם.
יש לחזור ולהעלות את ההתיישבות לראש סדר היום הלאומי: גם לשם מילוי מחדש של המצברים הציוניים שהתרוקנו, וגם כמכשיר בטחוני חיוני שאין בלתו.
אם המתנחלים בעצמם לא יניפו את הדגל הזה, מי יעשה זאת?