כבר בגיל 18 הגיעו אל רבקה הצעות מבחוץ: שדכניות שהכירו אותה, מכרים ושכנים. כל אחד ראה זכות לעצמו לשדך את הנערה המוצלחת הזאת. רבקה דווקא רצתה לשמוע, רצתה לנסות, אבל הוריה שהבינו איזה אוצר יש להם בבית, העדיפו לחכות. רבקה שווה הרבה מאוד. היא גם יפה, גם אופה, גם חכמה גם חרוצה וכו' וכו'... הם רצו בשבילה את הכי טוב, הכי עשיר, הכי חכם והכי נאה - בערך לפי הסדר הזה.
אבל אף אחד לא היה מספיק טוב. ההורים בדקו והחליטו: מה בוער? בסוף יגיע האחד הראוי באמת לרבקה שלהם. אבל מה לעשות? ההצעות נשארו באותה רמה. בחורים טובים, חכמים למדי, נראים בסדר, אפילו כאלה שרבקה הכירה בחוגי המשפחה וחשבה שהם די נחמדים, אבל לא כך חשבו ההורים. בסוף הוא יגיע, אמר מבטו של האב שחש שהוא מחזיק קלף מנצח ביד. הרי תמיד יש ביקוש לקלפים המנצחים. אחרי רבקה התחילו אט אט להתבגר גם אחיה ואחותה הצעירים. האב קצת נלחץ, גם רבקה. לא עלה בדעתה מעולם שבגיל 22 היא תהיה עדיין רווקה.
באירועים משפחתיים היו הדודות הטובות טופחות בחיבה ל"מותק" רבקה שלהם ואומרות בהטעמה: "בקרוב אצלך". רבקה שמעה ושתקה, אבל הוריה שתקו יותר. פתאום זרם ההצעות נחלש מאוד. כולם החליטו שהיא לא רוצה להתחתן. למה להציע לגאוותנית הזאת? ורבקה שהייתה בחתונות חברותיה ראתה את השמחה, את הנחת של ההורים תהתה: מה בעצם אני מחפשת? אך לא העזה להמרות את פי הוריה.
זה היה לפני כ-20 שנה ולהורים היה משקל גדול בהחלטות. האב עדיין חיפש את התואם לרבקה, עכשיו הוא פנה בעצמו לשדכנים. קיבל הצעות נחותות מאלה שסירב להם קודם, הוא הבליג והמשיך לנסות. מידי פעם פגשה רבקה מיועד כלשהו, אבל משהו בה נסגר. הספונטאניות והקסם של היכרות עם בחור חדש נעלמה, ובמקום זה החל השיממון להשתלט על ליבה. לימים סיפרה שאפילו לא התעמקה בבני זוגה ל"דייטים", שקעה באפאטיות, והיא כבר בת 24. הזמן חולף כה מהר.
ובאירועים משפחתיים רבקה כבר לא השתתפה זמן רב. נמאס לה מה"בקרוב אצלך" הזה, מה"מתי נראה אותך מתחת לחופה?". די, שיעזבו אותי, אמרה כשהעלבון שורט במעמקי הגרון.
והנה היא בת 26. היא כבר עברה לגור בת"א בביצה הידועה "שיינקין" שאז נקראה סתם רח' שיינקין, למדה ועבדה, היו לה חברות וחברים, החיים לכאורה תוססים ושמחים. ומתוך הביטחון הזה שיצרה לעצמה החליטה שבחתונת בת הדודה כבר תשתתף. היא מחוסנת מה"בקרוב אצלך", וכשיאמרו לה את זה תגיד תודה ותחייך. למה לא?
ובחתונה שבה נראתה כרגיל יפה וזורחת וכולם שמחו לראות אותה. החתונה עברה יפה, אף אחד לא אמר לה:"בקרוב אצלך", אף אחד לא שאל אותה: "למה את לא מתחתנת?". אפילו הדודה נחמה לא שאלה את השאלה המעצבנת: "למה את לא רוצה להתחתן?", ובתוך ים הסימפטיה הזה והאהדה חשה רבקה חסרה. חיכתה לפחות ל"נידנוד" אחד, אבל כלום. נאדה. אפשר לומר: איזו עדינות נפש, איזו התחשבות, איזו הבנה ורגישות, אבל לא כך חשבה רבקה. היא הביטה סביבה וראתה שאת השאלות מפנים לדור הצעיר שצמח בינתיים כשהיא לא הייתה פה. היא, היא כבר שייכת ל"אחרי". מתוך מחשבה מבהילה זאת הודיעה רבקה לאימא בשקט שהיא הולכת הביתה, היא עייפה. אפילו אימא לא רצתה לצער אותה והניחה לה. אחר כך סיפרה רבקה שהיה זה אחד הלילות הקשים בחייה. היא חזרה לביתה נכנסה למיטה ובכתה כל כך הרבה עד שסחטה כל טיפת לחלוחית של דמעה מעיניה. האם עד כדי כך? האין היא שווה כבר איזו הערת: "מתי תתחתני כבר?".
תגידו: טלנובלה? אני אומרת: מציאות. במציאות הקיימת היום שבוודאי נמאס לשמוע, אבל אוי לו ליום שיפסיקו לדבר על כך.
כשמדברים על אחוז כה גבוה של רווקים או רווקות, שאפילו השדכניות שעימן אני משתפת פעולה כדי להציע, לנסות להתאים, גם הן קצת מיואשות.
מדובר בנשים שיחד איתי מנסות לשדך, יצרנו שיתוף פעולה מתוך רצון לקדם, רוצות נקודות טובות בשמים. אנו מצליחות פחות או יותר, אבל זה קשה. אנשים אומרים: רק הצעה אחת, חושבים שבכך יסתדר הכל. נו, באמת!
המוזר הוא שיש מי שמקבל הצעה אחת ולא תמיד טורח לפגוש או לבדוק אפילו, הוא פונה שוב ושוב לעוד הצעות, לא ממוקדים כלל. "מה עוד יש לך להציע?", שואל בחור שלדעתו אין טעם לנסוע לבאר-שבע כדי להכיר מישהי. למה צריך להתאמץ כל כך? הרי העולם מלא הצעות. אם לא השדכנית הזאת, אז אחרת, אם לא שדכנית אז אתרים באינטרנט, למה להפסיד אפשרויות? ואחרת: "תקראי את הנתונים, אני אגיד לך אם בא בחשבון, תדפדפי...". לא אכפת לי לדפדף, אבל מה לעשות שגם לצד השני יש דרישות, והיא לא מתאימה?
אז מה עם רבקה? היא נישאה בגיל 29 (שני אחיה נישאו באותה שנה, אחריה) עם בחור לא עשיר כלל, די חכם, ומאוד רגיש ומעריץ את אשתו בדיוק כפי שראוי לה
אז זהו, איך אפשר להחזיק מכולת בעידן המרכולים הענקיים? איך אפשר לעמוד בתור בסבלנות לקבל הצעה כשאפשר להדליק מחשב ולהקליק אחד או שניים?
ושאלת השאלות היא: איך זה שבעידן האינטרנט כשכל אתר שני מחזיק גם פינת שידוכים כבקשתך, בעידן משרדי השידוכים בחינם או בתשלום, כשכולם עוסקים בשידוכים, המצב לא משתפר? ויש לזכור שבכל יום נוספים מאות צעירים למעגל הרווקים המיועדים, כך שאם לא ישתפר משהו האחוזים רק יגדלו.
אימא אחת הציעה שנקים אתר להורים. "הילדים לא מסתדרים עם כל האתרים שלהם" , אמרה בכאב, "אז אנחנו נטפל בעניין". חדש ימינו כקדם. האתר בתכנון ונקווה שיקום במהרה בעזרת השם.
אז מה עם רבקה? היא נישאה בגיל 29 (שני אחיה נישאו באותה שנה, אחריה) עם בחור לא עשיר כלל, די חכם, ומאוד רגיש ומעריץ את אשתו בדיוק כפי שראוי לה, וכך הם מגדלים את הילדים הנהדרים שלהם. ורבקה אומרת: "בכל דבר שאני מביטה יש בי בפנים את רבקה ההיא שמביטה יחד איתי, רבקה הממתינה, הבוכה, המצטערת והממתינה לגאולה הפרטית שלה. ואני שמחה, כל כך שמחה במה שה' נתן לי".