הבחור היה נראה די נבוך כשנכנס בצעדים מדודים לחדר הר"מ שלו. השאלה שבפיו היתה בקשר לבחורה שהוא נפגש איתה, יותר נכון: שכבר נפרד ממנה. התלבטות שמציקה לו מאוד.

בתום השיחה בת השעתיים, התפשט חיוך רחב על פניו היפות של הבחור. קולו המהוסס נעלם, והוא נשמע כמי שאבן נגולה מעל ליבו: "הרב יודע, בחברה שבה גדלתי ועדיין אני קשור אליה חושבים כל-כך אחרת על בנות ועל חתונה... ולמרות שאני לומד בישיבה-גבוהה כבר 3 שנים, התפיסה הזו לא השתנתה אצלי מעצמה".



בתום השיחה בת השעתיים, התפשט חיוך רחב על פניו היפות של הבחור. קולו המהוסס נעלם, והוא נשמע כמי שאבן נגולה מעל ליבו: "הרב יודע, בחברה שבה גדלתי ועדיין אני קשור אליה חושבים כל-כך אחרת על בנות ועל חתונה...

עיניו נקבעו בשולחן שלפניו, והיה נראה שהוא מתעורר לאיטו מחלום.



הרב החמיא לו. הוא אמר לו שלא רבים משתכנעים בנושא רגיש כזה, ובוודאי שלא כל-כך מהר, ושאל אם יסכים ששאלתו תפורסם לתועלת בחורים יקרים כמוהו.

מאז השתחרר מהצבא ובנה את אישיותו התורנית, הבחור נפגש עם כשלושים בנות. לפני חודש וחצי הכיר בחורה שמצא בה את כל המעלות שחיפש. בחמש הפגישות שנפגשו היה גם הקשר ביניהם טוב, ואפילו יותר מכך. אבל יש בעיה אחת: השיער שלה מתולתל מאוד. הוא ניסה שוב ושוב לומר לעצמו שזהו פרט ממש שולי ושבכלל, היום זה די באופנה... ושכנראה יש לו "חסימה" בעניין הזה, בגלל אותה חיילת מתולתלת כ"כבש" שהיתה בגדוד שהחבר'ה החילונים היו צוחקים לה... אך העניין המשיך להפריע לו.

מאידך חש שאינו יכול לשתף מישהו בשאלה כה רגישה ואישית.

לפני שבועיים החליט להיפרד ממנה, הוא חשש שהקשר הנפשי יתהדק ואז יהיה כואב יותר... מכיוון שהוא בחור רציני, הוא לא רצה להוציא דבר-שקר מפיו, לכן אזר כוח והצליח לומר לה בטלפון משהו על "חוסר כימיה" כשהוא מגניב את המילים: "...אני צריך לחשוב, כי העניין, ככה, לא חלק"...



הבחורה הייתה באמת משכמה ומעלה, למרות שהיתה די המומה מהודעתו שהייתה ההיפך הגמור מהאווירה ששררה בפגישות. היא הבחינה בחצאי המשפטים הנפלטים מפיו למקוטעין... הבינה שמשהו לא אמיתי לוחץ עליו, משהו שלא מתאים לו. התגובה שלה באותו רגע הייתה מבחן-אמת לכל השיעורים ששמעה על הצורך בלימוד זכות:



"טוב, אז 'תעשה חושבים'", אמרה לו בנועם, "ושה' יעזור לך להגיע להחלטה נכונה. אני, בכל אופן, מחכה לצלצול שלך...".



בדמיונו הוא חיבר תסריטים רבים על "כיצד היא תגיב", אך תגובה זו הייתה "קשה" מכולם... האצילות שלה רק החריפה את הסער הנפשי שבלאו-הכי התחולל בתוכו. חלפו שבועיים והבחור מתקשה לחשוב על משהו אחר. השיא היה כשתפס את עצמו "חולם", אפילו באמצע קריאת הגמרא באוזני החברותא שלו...  "עד כאן!", אמר לעצמו. הוא ניגש לר"מ שלו ושאל אם יוכלו לדבר על נושא אישי באיזו פינה.

"ראשית", הרגיע אותו הרב לאחר ששמע, "דע לך שעשית את הצעד הנכון ביותר. שאלה כזו היא מתפקידו של הרב. אומנם בחיי היום-יום בישיבה אנו עוסקים ביישור ההדורים של סוגיית הגמרא, אבל לצורך העניין החשוב ששמו נישואין אנו "מיישרים" לעיתים גם תלתלים... בכלל, בנושאי הנישואין אסור להירתע מלשאול כי אחרי החתונה יש שאלות הרבה יותר אישיות ומביכות, ואשרינו שתורתנו היא תורת החיים המעשיים ויש בה התייחסות לכל אדם ולכל תחושה.



ולגופו של עניין, אספר לך משהו: השבוע לפני שנה, בכ' כסליו תשס"ו, התנהלה ברחובות ירושלים הלוויתה של הרבנית יפה בן-שמעון. כשבעלה, הרב מנצור בן-שמעון זצ"ל (מחשובי רבני ירושלים, נפטר בתשנ"ח) למד בישיבת "פורת יוסף", יצא שמו כאחד משני המתמידים הגדולים של הישיבה. יום אחד בא אליו פלוני והציע לו את העלמה יפה שהוריה גרו בקרבת מקום, בירושלים העתיקה. תוך שהוא רכון על הגמרא, שמע הבחור על משפחתה ומעלותיה הטובות, והסכים להיפגש עימה. המציע היה הוגן: "אבל דע, שיש לה בעיה בריאותית: היא... צולעת ברגלה".



"רגע...", שאל בחשש הבחור יפה-התואר, "זה משהו שמפריע ללדת ילדים?...".



"לא. אבל למשל: כשהיא הולכת הרבה ברחוב, כואבות לה הרגליים".



"זה לא נורא", נרגע השקדן הצעיר, "בלאו-הכי לא כדאי שאשה תסתובב הרבה ברחוב" .



ולאותו זוג נולדו ארבעה בנים, כולם דיינים ומורי-הוראה בישראל ובת אחת היא אשת הרב שלום כהן שליט"א, ראש ישיבת "פורת יוסף" מִזה שנים.



סיפורים כאלה, יקירי, מהלכים לא רק בין סמטאות העיר העתיקה שלפני 70 שנה. גם היום שותל הקב"ה בעולמו נשמות אצילות, בעלות שאר-רוח: שלושה מידידי הצעירים, בריאים בגוף ובנפש, התחתנו עם נשים שיש ברגלן מום בולט מאוד, והקימו משפחות לתפארת (מעניין: שלושתם גרים כיום בישובי יהודה ושומרון... האומנם יש קשר בין אומץ גופני לאומץ נפשי? בין מי שאינו נרתע מאוייב, למי שאינו נרתע מנורמה חברתית ירודה?).



כעת צא וחשב, מה יהא הדין בשיער מתולתל? שיער שבסופו של דבר אמור לשכון כבוד רוב ימיו בין קְפליה של מטפחת נאה... בזה אפשר אולי לדבר גם עם בחור מן השורה, וכל-שכן עם בחור כמוך שמיישר בכל יום תִּלי-תִּלים של קושיות סבוכות...



ולא רק משום שיש מצווה להתחשב בזולת ובבת. גם מנקודת מבט של העולם-הזה, של "מה ארוויח מכך", כדאי להתאמץ ולעשות שינוי בתפיסה ולהתחתן עם בת שאתה מודה שיש לה אישיות מקסימה, אלא שיש איזו אי-התאמה בין ציפיות-הנעורים שלנו לבין משהו חיצוני במראה שלה. חז"ל הבטיחו ש"הנושא אישה לשם-שמיים, סופו שיוצאין ממנו בנים שמושיעים את ישראל" (ספר דרך ארץ זוטא, י'). וכמו תמיד, התגמול אינו מקרי, אלא קשור למאמץ שהאדם משקיע. אתה יודע כמה אומץ צריך כדי להושיע את ישראל? על כמה נורמות חברתיות פסולות יש להתגבר? אדם כזה צריך, בין השאר, לשכנע את החרדים, שיש להם הרבה מה ללמוד מה"מִזרוחניקים" טובים, ולהאיר את עיני ה"סרוגים" לאמץ מכל היופי שיש בחברה החרדית... אתה יודע כמה אומץ צריך לשם כך? איזה עלון יסתכן לכתוב על מעלות הצד השני?...



ובדרכך לשאת אישה ולהשלים את אישיותך, זימנו לך מן השמים להתגבר על הצחקוקים של החבר'ה מהשכונה. יתכן, שתמיד רצית להוכיח להם ש"אפשר לשלב": גם להיות בחור-ישיבה רציני וגם להתחתן לפי "מיטב הנורמה"... וכעת, הציבו אותך מן השמים מול השאלה: מה משניהם העיקר?...



אומנם, אינני מתעלם מקושי כזה, אם גם אחרי כל השיחות הוא ממשיך להפריע (היינו, לעמוד על תִּלוֹ...). כי אשתו של אדם חייבת להיות נאה בעיניו, לבל ישא עיניו אל אחרת. אבל חשוֹב לרגע: אם אחד מהחבר'ה בשכונה היה מכיר איזו מתולתלת שבנוסף לשיער גם האישיות שלה לא כל-כך "חלקה", אלא מה? אביה הוא אחד מאילי-ההון של ישראל. "כולם יודעים" שאחרי האירוסין עם בתו הוא מעביר לחשבון המשותף של הזוג סכום נאה בן שש-שבע ספרות... נכון שהקשיים החברתיים (ואולי אפילו התלתלים) היו נראים אחרת? כי החבר'ה "מבינים" שכאן יש תמורה למאמץ...





והנה לך מבטיחים חז"ל שאם תישא את הבת הכשרה שהכרת "לשם-שמים", לשם האישיות הרוחנית שבה, יהיו לך בנים הגונים שיגיעו לדרגת "מושיעים את ישראל"

אבל מה אמורים לחשוב על כך אצלנו בחבר'ה? חז"ל אומרים: "כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו - אליהו כופתו והקב"ה רוצעו" . וכן: "כל הנושא אשה לשם ממון - הוויין [יהיו] לו בנים שאינן מהוגנין" (קי"ד, ע'). מי יכול להבין תחושתם של הורים שבנם יוצא ל"ע לתרבות רעה? המכה היא כה קשה שחז"ל מוסרים (בראשית רבא ס"ג, י"ב) שהקב"ה העדיף לקצר את חיי אברהם אבינו בחמש שנים תמימות, רק כדי שלא יִראה את נכדו, לא את בנו, עשיו, יוצא לתרבות-רעה, זאת למרות החשיבות העצומה של כל רגע בעולם הזה וכל-שכן לענק-עולם כאברהם "עמודו של עולם" (רמב"ם הלכות עבודה זרה א', ב') שכל רגע מחייו מוקדש לעבודת-ה' עליונה. ובכל זאת: יתכן שה' ראה שאברהם יצטער כל כך, עד שהשכינה תסתלק ממנו (כיעקב, שהתאבל על יוסף - רש"י לבראשית מ"ה, כ"ז). ואם כן, למה לו חיים?

והנה לך מבטיחים חז"ל שאם תישא את הבת הכשרה שהכרת "לשם-שמים", לשם האישיות הרוחנית שבה, יהיו לך בנים הגונים שיגיעו לדרגת "מושיעים את ישראל". האם לא כדאי להיות אמיץ? להתגבר על מכשול שכמעט ודאי הוא שיחלוף כעבור מספר חודשים של חיים עם אישה נפלאה?



התגבר, היה אמיץ! לך וזכה באישה הנעלה שזימן לך מושיען של ישראל.



הבחור הודה לרב, והשניים נפרדו בלבביות רבה.



כשקם מכסאו, הוא הקפיד שלא לצאת בצעדים מהירים מדי. אך עם סגירת הדלת מאחריו, הוא דילג במדרגות בדרכו החוצה מבניין הישיבה. הוא הקיש במהירות על הסלולארי שבידו... כשהמתין למענה, הוא שם לב לכך שאור-השמש זוהר מתמיד, ומסנוור מעט את עיניו. הוא תהה לעצמו אם הדבר נובע משום ששהה עד כה בחשיכה יחסית, הוא משום שעיניו נפקחו היום מעט יותר.