אהוד אולמרט בחר לו את קברו של בן גוריון כדי לבשר למשפחות השכולות שהוא מתכוון לשחרר מאות מרוצחי יקיריהן, לעם ישראל שהוא מתעתד לגזול ממנו את ארץ התנ"ך ולמסור לאויביו, ולמאות אלפי מתנחלים שהוא זומם להופכם לחסרי בית וחסרי פרנסה, בדומה למה שעולל מורו ורבו שרון ל-10,000 נפש מחבריהם.
המסר שביקש אולמרט להעביר, לשעבר "נסיך" של מפלגות חרות והליכוד, שעשה את כל הקריירה שלו בתחפושת של איש ימין מובהק, המסר שלו היה שבן-גוריון צידד בחלוקת הארץ וגירוש המתנחלים, והוא תלמידו
אני מגיב כאן על הנאום הזה קודם כל למען ההיסטוריה. אילולא כן היה יוצא שאף אחד ממחנה נאמני ארץ ישראל לא היה לו מה להשיב לאסון הלאומי הזה, המהלך על שתיים, שקוראים לו אולמרט, שתיקה שאויבינו ללא ספק מפרשים כסימן לחוסר אונים.
המסר שביקש אולמרט להעביר, לשעבר "נסיך" של מפלגות חרות והליכוד, שעשה את כל הקריירה שלו בתחפושת של איש ימין מובהק, המסר שלו היה שבן-גוריון צידד בחלוקת הארץ וגירוש המתנחלים, והוא תלמידו. הזנות הפוליטית והבגידה בחבריו, במחנהו ובערכים שהטיף להם דור שלם, לא הפריעה לו. להיפך, זו האופנה עכשיו, ובזה היה לו ממי ללמוד. הוא, שוליית הקוסם, צעד בעקבות רבו, הקוסם הגדול, אריאל שרון, שהפך את הבגידה לאומנות. רק מעניין, מדוע כל הבגידות הן רק מימין לשמאל ולא להיפך.
אני בדברי כאן אלך בעקבות חגי סגל במאמרו ב"מקור ראשון": "הזקן והספין", להראות בהפוך על הפוך שבן גוריון לו היה בחיים, לא היה בין מגרשי המתנחלים וגוזלי ארץ ישראל מן העם היהודי.
המחלוקת הגדולה בדבר חלוקת ארץ ישראל נפתחה, כידוע, בעקבות וועדת פיל הבריטית שהציעה בשנת 1937 תוכנית חלוקה שהייתה מאפשרת הקמת מדינה יהודית ברצועת החוף ובחלק מן הגליל. אותה שעה היו בארץ אולי 400,000 יהודים, לא הרבה יותר ממספר המתנחלים היום. בן גוריון צידד אז בחלוקת הארץ והימין הרוויזיוניסטי,וגם חלקים חשובים במפלגתו של בן גוריון, ובראשם מנהיגה הדגול, ברל כצנלסון, התנגדו וצידדו בשלמות הארץ.
איך נימק בן גוריון את עמדתו? על כך יש מכתב שכתב לבנו עמוס ב-אלול תרצ'ז (5.10.37), ודבריו שם אומרים הכל. וכך הוא כותב:
"...ההנחה שלי, ומשום כך אני חסיד נלהב של המדינה, אף אם היא כרוכה בחלוקה עכשיו – כי מדינה יהודית חלקית אינה הסוף, אלא ההתחלה. כשאנו רוכשים אלף או עשרת אלפים דונמים אנו שמחים ואין הרגש נפגע שלא רכשנו על-ידי כך את כל הארץ, כי הרכישה חשובה לא רק לעצמה, על ידיה אנו מגבירים את כוחנו וכל תגבורת כח מסייעת לרכישת הארץ כולה. הקמת המדינה ואפילו חלקית היא תגבורת כוח מכסימלית בתקופה זו, והיא תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה,
...נקיים משק יהודי רב ענפים, חקלאי, חרשתי וימי. נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר. אין לי ספק שהצבא שלנו יהיה מהמובחרים בעולם, ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתיישב בכל שאר חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה והבנה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת".
שימו לב למילים האחרונות: "ואם בדרך אחרת", כלומר: ניקח בכוח. בן גוריון ונאום בן גוריון של אולמרט הם שני עולמות.
כדאי להתעכב על רעיון אחר במכתב הזה שגם אותו הזכיר חגי סגל במאמרו: אינו דומה מי שאין לו כלום למי שנפרד מנחלת אבות שהוא כבר מחזיק בידו לאחר שכבש, שחרר והשקיע השקעות ענק בדם, בדמים, במרץ ובכשרון המעשה, והעיקר במסירות נפש של חלוצים ובונים. עוד זאת, אולמרט עוסק בשבירת האתוס הציוני גופו, בהשארת העם ככלי ריק, מרוקן מתוכן ותכלית לכל חייו כאן.
בתחילת דרכם של מתנחלי חברון בראשות הרב לווינגר, פרצה בעיר חברון תקרית מסביב להקמת קיוסק על ידי היהודים וכוונות המימשל הצבאי להרוס אותו. בענין זה כתב בן גוריון מכתב באנגלית לאירווינג מוסקוביץ' מקליפורניה, האיש שלימים התפרסם כרוכש בתים וגואל קרקעות בירושלים.
וכך כתב לו בן גוריון:
"שדה בוקר, 18.9.68
מר מוסקוביץ' היקר, אני בטוח שאתה כבר יודע שהפקודה הטפשית בוטלה, ואני מקווה שיהודים (גם מארצות הברית) יבואו להתנחל בחברון ובסביבותיה.
שלך בנאמנות – דוד בן גוריון".
במבוא ל"ספר חברון" מופיע מאמר של בן גוריון תחת הכותרת "אחותה של ירושלים". במאמר הזה, אחרי סקירה ארוכה של תולדות חברון וירושלים החל מימי אברהם אבינו, והמשך בדוד המלך ושלמה בנו, בן גוריון מסיים במילים אלה:
"אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל הייתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך – ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון, שכנתה וקודמתה של ירושלים, ביישוב יהודי גדול והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים." (שדה בוקר, י'ח בשבט, תש"ל (25.1.70).
"משגה עצום ונורא, אם לא ניישב", כתב בן גוריון. איזה ביטוי היה מוצא לתאר את החרבת היישוב היהודי בחברון, את הפיכת קריית ארבע לשממה ואת גירוש היהודים מכ-20 כפרים ומאחזים בהר חברון ודרומו, כפי שזוממים אולמרט וחבריו?
המקור המכריע לגבי ניחוש כוונותיו של בן גוריון מובא על ידי חגי סגל על פי כתבתו של הפרשן הידוע זאב שיף, בעיתון "הארץ" מ-16.8.72, שנתיים וחצי לאחר שבן גוריון כתב את מאמרו על חברון. ואלה הדברים:
"בן גוריון שינה עמדתו לגבי החזרת שטחים.... בעוד שבעבר טען מר בן-גוריון כי יש להחזיר את כל השטחים פרט לירושלים ורמת הגולן תמורת שלום-אמת, הרי עתה נסוג מעמדתו זו. השינוי נובע מכך שבן-גוריון משתכנע כי הערבים אינם רוצים בשלום-אמת ודוחים כל הצעה ממשית לחתום על הסכם. נוסף לכך נוכח בן-גוריון כי בינתיים נעשו פעולות רבות וחיוביות בשטחים כהקמת יישובים, מחנות ומערכות כבישים".
שיף זיהה אצל בן-גוריון תרעומת כלפי אלה שכל הזמן מצטטים את קריאתו לסגת מרוב השטחים.
כאן ארשה לעצמי תוספת קטנה. בשנת 1972 כבר הצטייר גל ההתנחלות הגדול, תופעה שבן גוריון לא יכול היה לחזותה מראש. הלא הוא, בשעתו, מיד לאחר "מלחמת השחרור" קרא לנוער לבוא בהמוניו וליישב את הנגב, וכבר אז תנועת העבודה הכזיבה, ורק מעטים נענו לקריאתו. בן-גוריון אף עשה מחווה אישי נדיר בלכתו למדבר, לשדה בוקר, לגור בצריף, דוגמה אישית יחידה במינה. וגם זה לא הועיל, ועם כל ההערצה אליו. ההמונים, להם קרא, לא הלכו אחריו למדבר.
בנגב הושיבו את העולים החדשים. וותיקים,"חלוצים", לא באו.
בן-גוריון לא ידע, ולא היה יכול לדעת שבינתיים קורא הדורות, שר ההיסטוריה של ישראל, הכין עתודה אנושית אחרת לגאול את ארץ ישראל, לא מהמחנה הסוציאליסטי שהכזיב, אלא מבין תלמידי הרב קוק. והללו, בעקבות חוויית גאולת ירושלים ובמת החזיון של התנ"ך, קמו והקימו ביש"ע ובירושלים המשוחררת את מה שבן-גוריון לא זכה לראות בנגב: תנועת התיישבות גדולה, עממית, לא בכפייה ואפילו לא בעידוד ממשלתי, אלא להיפך: תנועה ספונטאנית, מתוך דחף פנימי ועצמאי. בשנת 1972, בן-גוריון כבר ראה את הסימנים בשטח של תנועת ההתנחלות הגדולה, וכפי שדיווח זאב שיף: המפעל הגדול של גוש אמונים גרם לו לדחות את רעיון חלוקת הארץ מחדש. על גירוש המוני של יהודים בארץ ישראל מי בכלל דיבר, מי חשב בימים ההם.
הרי שאולמרט על קברו של בן-גוריון לא רק בישר פשע ואסון, הוא גם הציג באופן שיקרי את מורשתו של בן-גוריון וניצל את זיכרו לרעה.
וזה המקום לשאול: ניחא, מפלגת "קדימה" שנולדה בחטא, במירמה ובבגידה ומנהיגיה מתנהלים וכושלים מדחי אל דחי, אולם היכן תגובת האופוזיציה על הנאום המחריד הזה של אולמרט שבו הביע נכונות לדון אפילו על היוזמה הסעודית (הכוללת החזרת פליטים ערבים!)? היחיד שתחת לחץ התקשורת נאלץ למלמל משהו, היה אביגדור ליברמן שעשה לעצמו חיים קלים ונפנף את הדברים מעצמו בזלזול קליל: "אלה סתם דיבורים, לא יצא מהם כלום". ממי שמאריך ביודעין את משך חייו של האסון הלאומי, ממשלת אולמרט, לא ניתן לצפות ליותר מזה.
אבל היכן ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, שבקושי שומעים אותו בימים הקריטיים הללו? מדוע הוא שותק כשאולמרט שוב נותן לצבא מחבלים (חטיבת באדר) רובים? ומדוע הוא שותק כשאולמרט מנהל מו"מ עקיף עם החמאס על שחרור מאות מחבלים רוצחים, וביניהם ראש הכנופייה, מרוואן ברגותי? וכשאולמרט מסכים להפסקת אש שלבטח תשמש חומר לוועדת החקירה הבאה על מתן אפשרות לאויב להכניס לרצועה נשק משוכלל ומומחים וסוכנים סורים, איראנים ואנשי חזבאללה ואלקאידה, עד כדי הפיכתה ללבנון שנייה? ומדוע הוא שותק כאשר אולמרט מוותר על הדרישה לפירוק נשק ומכריז על נכונות למשא ומתן (כלומר למתן) ללא תנאים?
אין לו מה לומר על השערורייה הבטחונית שעוד לא היה כמותה, האיסור שהטיל הקבינט, ביוזמת אולמרט ולבני ובניגוד לדרישת פרץ, לפגוע אפילו ביורי קסאמים רגע לפני ותוך כדי הירי שלהם?
אין לראש האופוזיציה מה לומר בנושאים חמורים אלה המבשרים מלחמה נוספת נוראה, אותה ניתן למנוע עדיין, אם רק תפעל ישראל בתקיפות? ואין לנתניהו מה לומר על ההבלגה החדשה, על הקסאמים שנורו מאז "התהדייה" וישראל אינה מגיבה? אין לו מה לומר על השערורייה הבטחונית שעוד לא היה כמותה, האיסור שהטיל הקבינט, ביוזמת אולמרט ולבני ובניגוד לדרישת פרץ, לפגוע אפילו ביורי קסאמים רגע לפני ותוך כדי הירי שלהם? מה זה, אם לא הפקרת חיי-אדם בשדרות ובכפרי הנגב, מה זה, אם לא התפרקות הממשלה מתפקידה הראשוני והיסודי – אבטחת החיים?
התבשרנו שגם ביהודה ושומרון מופסקות פעולות צבאיות העשויות "להרגיז" את הערבים, והפעילות מוגבלת אך ורק מול מתאבדים בדרכם ליעדם בישראל. במילים אחרות, הפעילות המונעת, זו שנתנה לנו כמה חודשים ללא נרצחים אזרחים, מופסקת, וממשלת אולמרט לוקחת על עצמה את האחריות לסיכון ישיר של חיי יהודים בנתניה, בירושלים ובתל אביב. וה"יס-מן" החדש של אולמרט, השר רפי איתן, שעדיין לא למד להסתיר את מחשבותיו, גילה טפח מן המניעים להפקרות הזאת. יש לנו עכשיו ידידים חדשים: המצרים הירדנים והסעודים – מתנגדי השיעים, וצריך לרצות אותם...
ועדיין הליכוד שותק, וש"ס ממשיכה לשבת בממשלה ובכלל, הפוליטיקאים רגועים, כאלו שיתוק אחז בהם.
וגם למועצת יש"ע האמורה להיות נציגת הקורבנות המיועדים של הממשלה המופקרת והמפקירה הזאת, אין מה לומר.