מן המפורסמות שמרן הראי"ה חינך ולימד שיש לאהוב כל אחד ואחד מישראל, אפילו הרשעים. ולא די בכך, אלא יש לאהוב גם את הרשעים המוחלטים. כתב על כך הרבה, ונביא כאן שלוש דוגמאות בולטות:

[א] "כל מה שבא בדברי תורה שבכתב ושבעל פה, שיוכל לרפות קצת את האהבה של ישראל, אפילו ביחס לרשעים היותר מוחלטים, הם נסיונות ובירורים לאדם איך שיעלה על מדריגה עליונה של אהבת השם יתברך עד שימצא לו דרך בין הסתירות כולן, ואהבת ישראל ואהבת הבריות תשאר בלבבו חיה וקיימת בלא שום גרעון ופקפוק בעולם". (אורות, עמ' קמ"ט, פסקא ד'. ע"ע תוכן כזה בקבצים, קו"א פסקא תקס"ד).

[ב] "... צדיקים יסודי עולם וחכמים עליונים כאלה וכו' חשקם להניח תפילין כל היום וכו'. והם הם אוהבי ישראל באמת, שנפשם צמאה לתשועת ה' ולבניין ארץ ישראל, והם נוטים כלפי חסד לכל, ומלמדים זכות על כל הפושעים, אפילו על הכופרים והמכעיסים היותר גדולים. כי הם רואים בתומת נפשם את הניצוץ של הטוב הגנוז בכל נפש וקל וחומר בנפשות ישראל, וביותר בנפשות הדוגלים באהבת האומה בכלל, והם נוטים אל הטוב והיושר, שזכיותיהם גדולות" עד כאן לשונו לענייננו ("קבצים", קו"א פסקא תשנ"א).

[ג] "כל מה שדרישת ה' מתגברת ביותר בליבו של אדם, אהבת כל הבריות כולם מתרחבת בקרבו, והוא אוהב גם את הרשעים ואת הכופרים, וחפץ בתקנתם, מפני שהוא באמת מתקנם בגדולת אמונתו. אומנם בגלוי אין בכוחו של האדם להראות אהבה כי אם למי שמוצאים בו גם כן דבר טוב, שאז יוכל להדביק את אהבתו בצד הטוב, ולא יזיק אותו כלל הצד הרע והמכוער של אותם האנשים, שהוא אוהב אותם מצד מדתו הטובה של אהבת הבריות, הכוללת בקרבה להיות טוב ומטיב לרעים ולטובים" ("קבצים", קו"א פסקא מ"ח).

אומנם יש קושיא גדולה על דברי הרב. עת שיהושפט המלך הצדיק הסכים להשתתף במלחמה יחד עם אחאב הרשע (מי שכתב על דלתות שומרון שהוא כופר באלוהי ישראל, ומפני זה קבעו חז"ל שאין לו חלק לעולם הבא, סנהדרין קב, ע"ב), הרי הפליג יהושפט להתחנף לרשע ואמר לו: "כמוני כמוך, כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך" (מלכים ב' כ"ב, ד'). באותו קרב נהרג אחאב, וחז"ל מלמדים כי מפני שנשא יהושפט אחותו של אחאב, נגזרה גזירה כי מלכות בית דוד תכלה (תוספתא, סוטה י"ב, י"ג). וכיון שהחל יחד עימו למלחמה, נגזרה עוד גזירה על יהושפט ליהרג. רק בשכר זעקה שזעק, תלה לו הכתוב שבע שנים לחיות עוד אלא היו מונים המלוכה לבנו (שם).

ויצא אז לקראתו יהוא בן חנני החוזה. וכה גער ביהושפט הצדיק: "הלרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב? ובזאת עליך קצף מלפני ה'!" (דברי הימים ב' י"ט, ב'). יש כאן שתי תוכחות. על מה שעזר לו לרשע בפועל, ועוד מה שאהב אותו. והא כיצד נבין שנעלמו מעיני הרב פסוק מפורש זה?!

ויותר קשה מזה שהוא מאמר של קדמונינו, קרובים לדורם של חז"ל: "אהוב את כולם, ושנוא את האפיקורסים והמסיתין והמדיחין והמסורות [המוסרים], וכן דוד אמר: 'משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' וכו' ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו. ואם לאו אי אתה אוהבו', עד כאן לשונו (אבות דר' נתן, סוף פרק ט"ז). ברור שהסיפא של דברים הנ"ל שהוזכרה רק מניעת "אהבה" מדובר ברשעים רגילים, אלו שאינם עושים מעשה עמך, אבל אינם מינים ואפיקורסים. אין מצוה לאהוב אותם, וגם אין מצוה לשנוא אותם. אבל שנאה נאמרה ברישא היא רק על הרשעים המוחלטים. והא כיצד התעלם מרן הראי"ה מהנחייה זו?

עברתי שוב ושוב על דברי מרן זצ"ל בנידון זה בכמה מקומות. ידעתי שהרב צודק, רק נעלם ממני מה הוא המפתח לפענח את החידה כיצד יפתור את הסתירות לדבריו? ובסייעתא דשמיא המציא לי ה' הפתרון. בקבצים (קו"ג פסקא קנח, וחלק ממנה הועתק ב"אורות הקודש", ח"ג דף שכו). כותב שם הרב "עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עילאה, עינא דכולא חיורא. גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצוא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות. גם על המסיתים והמדיחים שעליהם נאמר 'לא תחמול ולא תכסה', זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה. אבל בצד העיוני יש לדון הרבה למצוא את הכוונה הטובה . וכו' וכו'. אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא. ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדיעותיהם וענייני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם וכו' וכו', עכ"ל.

הרי סייג הרב דבריו לומר שבעת שהדבר נוגע למעשה, אין לנהוג בהם אהבה, אלא "לא תחמול ולא תכסה עליו". כל דברי הרב בכל כתביו נאמרו בתחום המחשבה [בעניינים מופשטים], כאשר האדם דן ענייני העולם כמו שהם מהמבט העליון יתברך שמו. ובזה מבואר הכל. אותו הכעס נגד יהושפט היה כי "לרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב" היה בפועל המלחמה. ולכן אין סתירה מהמקרא לדברי מרן.

גם בזמננו כאשר מדובר לסייע ולתמוך בפעולותיהם של הרשעים, רודפי עמנו המיוסר, ודאי יש לנהוג שנאה. כי היום חלק מהדברים מתבצעים בפועל המעשה (כגון: עקירת יישובים). הנה לפנינו דברי הרב במקום אחר: "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדעות הרעות להדבק בו ולפוגמו. ואף על פי שעל ידי גודל מיתוק של חסד הולך האור ונזרח גם על הרשעים, מכל מקום ראוי לאחוז במידה ידועה של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים הגדולים, מרימי יד בתורה. ומידה זו היא כמו סנדל לנשמה שלא תטנף רגליה ביוון מצולות הקליפות, והיא משומרת על ידי תכונה זו בטהרתה" ("אורות הקודש", ח"ג דף של"ד).

והרי לכאורה הרב סותר את עצמו מיניה וביה? אלא ודאי פשיטא וברור שזמנים זמנים יש. בשעת מעשה שדברי הרשע [ר' מנוקדת סגולה] נעשים בפועל והם אקטואליים, ודאי יש לעורר את השנאה. כל דברי הרב על אהבה לרשעים הגדולים הם בתחום המחשבה הטהורה [עולם המופשט), עולם הרעיון והאצילות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.