מזה ימים אחדים נמצאת ישראל במצב המוגדר על-ידי הממשלה כהפסקת אש, אבל מאז ההכרזה עליה ועד לרגע כתיבת שורות אלה כבר נורו למעלה מ-15 קסאמים לעבר שדרות והנגב המערבי. כל מי שאינו טומן את ראשו בחול יכול להתרשם שהפסקת אש זו היא חד-צדדית: מן הצד הערבי – אש ומן הצד הישראלי – הבלגה. לפיכך יש לקבוע מינוח המשקף יותר את המצב: הבלגת אש.
כל מי שאינו טומן את ראשו בחול יכול להתרשם שהפסקת אש זו היא חד-צדדית: מן הצד הערבי – אש ומן הצד הישראלי – הבלגה. לפיכך יש לקבוע מינוח המשקף יותר את המצב: הבלגת אש
דוגמא זו איננה היחידה למצב שבו פוחת והולך הדיוק במונחים בשיח הציבורי הישראלי. דוגמא אחרת היא השם הרווח למלחמה שטרם הוכרה ככזאת על-ידי הממשלה: מלחמת לבנון השנייה. מבחינה לשונית לא מובן אם התואר "השנייה" מתייחס למלחמה או ללבנון, ויש המדייקים ואומרים: המלחמה השנייה בלבנון, כדי להבחין בינה לבין זו שנפתחה ב-1982.
כאשר התואר "השנייה" מתייחס ללבנון מתקבל הצמד לבנון השנייה, וזו המציאות ההולכת ונבנית לנגד עינינו ברצועת עזה, ההולכת ונהפכת ללבנון השנייה בחסותה של אותה הבלגת אש. אין צורך בוועדות חקירה כדי להבין שהעלמת עין מהתחמשות האויב ומהתבצרותו סופה מלחמה קשה יותר. לקח זה כבר נלמד במלחמת לבנון הראשונה. על ההתחמשות באמצעות הברחת או זרימת נשק ממצריים מדובר רבות, לא כך לגבי ההתבצרות. כאשר ישראל היא הספקית היחידה של מלט לבנייה ברצועת עזה, וכאשר כל הבנייה מעל פני הקרקע גלויה לעינינו, ניתן לחשב כמה מלט הופך להתבצרות מתחת לפני הקרקע, כלומר לבונקרים שאותם ייאלצו חיילי צה"ל לטהר במחיר כבד. האם לא הגיעה העת לומר: אל תתנו להם מלט!
בניתוח ובדיווח על המציאות מולנו, שוררת אחידות מוגזמת. באופן קבוע נאמר לנו שיש לחזק את אבו-מאזן, עד כדי לחמש אותו (תזכורת: אל תתנו להם רובים!), ואף לאפשר לחטיבת מחבלים לחצות את הירדן מערבה כדי להצטרף לכוחות "הביטחון" שלו (תזכורת: מדינה פלשתינאית מפורזת) שבסופו של דבר גם בהם ייאלץ צה"ל להילחם. האם דיון ציבורי אמיתי לא צריך לפחות לבחון גם את המצב ההפוך, כלומר: לשקול גם את החלופה של התמודדות עם המציאות האמיתית שבה רוב הפלשתינאים הם תומכי חמאס (כך הם בחרו בקלפי), וגם הפת"ח, בראשות אבו-מאזן, אינו חובב ציון. הוא זה שמיפר את הבלגת האש, ולא רק את החלופה של ניסיונות עקרים לשמש משענת קנה רצוץ למי שאינו נהנה מתמיכתם של נתיניו, וסופו ממילא ליפול.
השיח התקשורתי כולל מושגים מטעים ומטרידים. כך, למשל, כאשר מדובר על צה"ל הפועל ב"עומק השטח" יש בכך משום הטעיית הציבור כאילו קיים עומק ברצועה שרוחבה 4-12 ק"מ בלבד. המושג בא ליצור מצג שווא כאילו מתבצעת פעילות נרחבת בשעה שהמציאות אינה כזו. מושג מטריד יותר הוא דיווח שתמציתו: בהיתקלות עם חוליית מחבלים "איש לא נפגע". למרות שברור שהכוונה היא שאיש מחיילי צה"ל לא נפגע, התוצאה היא שגם אף מחבל לא נפגע, מטרידה לגבי רמת הלחימה של צה"ל. במשך שנים מלעיטים אותנו במושג התמוה "לוחמה בעצימות נמוכה", התחמקות מלהגדיר את המציאות כמלחמה ופעילות בהתאם, והתוצאה היא שלעיתים קרובות מדי מחבלים יוצאים מהיתקלויות ללא פגע.
האם ניתוקן של בית-לחם ובית-אל, חברון ושכם, והצגתן כשוכנות מעבר לגבול יתרמו להבנתם את ההיסטוריה, או שמא ישכנעו אותם שאין מקומם של התלמידים בפינה כלשהי של ארץ ישראל? לעולם המושגים התמוהים שייך גם הביטוי "הכלה" המשמש בשפה הצבאית כאשר איש הישר בעיניו יבין. התוצאה משפה לא ברורה ולא חד-משמעית היא אותו מגדל בבל שאליו מתכוון דו"ח מבקר המדינה בביקורתו על צה"ל.
בהקשר זה לא יהיה מיותר לתמוה על האינדוקטרינציה החדשה המופעלת במשרד-החינוך ושנועדה להעלות מן האוב את מושג "הקו הירוק" שאיננו גבול בינלאומי, ואפילו במסמכי הפסקת האש מ-1949 נקבע שהוא איננו גבול. שרת החינוך מוטרדת מכך שתלמידי ההווה אינם לומדים את המושג "הקו הירוק", וחוששת להבנתם את ההיסטוריה של ישראל. האם ניתוקן של בית-לחם ובית-אל, חברון ושכם, והצגתן כשוכנות מעבר לגבול יתרמו להבנתם את ההיסטוריה, או שמא ישכנעו אותם שאין מקומם של התלמידים בפינה כלשהי של ארץ ישראל?
אולי הגיעה העת גם להפסקת (לא הבלגת) אש גם במלחמת "שלום עכשיו" נגד קיומה של ישראל?