סיפור ידוע מתאר את נערי ה"שטעטל", אותה עיירה יהודית ייחודית, הרודפים בצחוק ובלגלוג אחרי המשוגע המקומי. כל העוברים ושבים מצטרפים להמולה העליזה, ורק זקנה אחת נראית עגומה במיוחד. "הי, סבתא", קוראים לה, "בואי והצטרפי לצחוקים, למה את נותרת בצד?". "הייתי באה", השיבה להם, "וצוחקת עמכם, אלמלא היה המשיגענער הזה שלי".



לכאורה מדובר באזרחי מדינות זרות. ומעבר לשאלת השפיות הרי הם סתם זרים מוזרים שאין לנו כל אחריות עליהם. הם, לכאורה, חלק מאותה קטגוריה של מכחישי שואה שאינם אוהבי ציון. למה הם כל כך מרגיזים אותנו?

הסיפור הזה צץ ועולה למראה הפסטיבל התקשורתי סביב אותם המוזרים מנטורי- קרתא שהשתתפו בכנס מכחישי השואה בטהרן. במאמר מוסגר כדאי לציין שעצם האשמתם את הציונים באחריות לשואה, סותרת את הצהרות המתכנסים שלא הייתה כלל שואה. אבל, מעבר לכך, קשה להבין את הזעם הרב שהם עוררו אצלנו בארץ: אי-מיילים עם תמונותיהם, בעודם מחובקים עם אחמדינג'אד הלא נחמד, רצו בכל הרשת. גינויים ואפילו איום בחרמות הסעירו את הציבוריות אצלנו. והשאלה היא למה? לכאורה מדובר באזרחי מדינות זרות. ומעבר לשאלת השפיות הרי הם סתם זרים מוזרים שאין לנו כל אחריות עליהם. הם, לכאורה, חלק מאותה קטגוריה של מכחישי שואה שאינם אוהבי ציון. למה הם כל כך מרגיזים אותנו?

נראה שזו שאלת הפיל והבעיה היהודית. מסתבר, לפי התגובות, שהם אכן המשוגעים שלנו. גם הלוחמים הגדולים בדת ישראל, אלו הסולדים מהזיהוי שבין דת ללאום אצלנו, רואים בהם לפתע יהודים (אחים?) שחייבים להתייחס להיותם בני אותו עם, ואולי אפילו שייכות משותפת לגזע שאנו גאים להימנות על שורותיו. בלט במיוחד העולם הדתי לגווניו שיצא מגדרו כדי לגנות את היצורים הללו. רבנים נדחקו לכלי התקשורת, ומיקרופון שוטט אצל כל מיני נציגים מהציבור החרדי והדתי, "תסמונת יגאל עמיר" כמעט. וזאת כדי להוכיח שידינו אינה במעל הזה. וכידוע ככל שמסבירים, החשד באשר להשתייכותם הולך וגדל. אודה ולא אבוש שלא חשתי כל קשר ליצורים הללו, הלבוש שלהם או זקנם ופאותיהם אינם מעוררים בי כל תחושת אחווה או רצון להסביר, הם אינם המשוגע שלי. מעשיהם ודיבוריהם מרחיקים אותם ממני כילודי אישה, ללא כל קשר משפחתי או אישי.

ועם זאת, כדאי להעמיק ולראות.

בחו"ל מסתובבים לא מעט יהודים המשמיצים את עמם, אורחותיו ומעשיו. יש בהם שהמירו את דתם, ויש שפשוט עברו אל צד האויב בעודם מזוהים כיהודים. יש בהם גם אנשי אקדמיה המוערכים בגין יכולתם האינטלקטואלית. חלקם אף כתבו ספרים מלאי ארס ושנאה כלפי בני עמם, והם, כמובן, אינם אזרחי המדינה. והנה, משום מה, לא ראינו שקם מנהיג חילוני ושמאלני בישראל ומסביר, מגנה או מוחה נגד היצורים הללו. להיפך, הם כמעט אורחי כבוד בתקשורת הישראלית, ומצוטטים ביראה ובכבוד ל"אינטלקט המזהיר" שלהם. ויתירה מזאת, מה לנו כי נלין על אזרחי מדינות זרות? יש לנו בארץ עיתונאים ופרשנים המתפרנסים היטב מהקורא הישראלי או מתשלומי המפרסם, והם מביאים תמיד את ההסבר לצדקתו של האויב, בצד גינוי מתמיד ועקבי לעמדת ישראל ולמעשי הישראלים. מוסדות ההשכלה הגבוהה מעסיקים מרצים הנאמנים לנרטיב הערבי בכל הנוגע לסכסוך הדמים בינינו לביניהם. התקשורת הממלכתית, הממומנת מהמיסים שלנו, מרבה להביא דווקא את מי שרואה בנו נטע זר בארץ מולדתנו, ומציג את צדקת האויב בעודו מחפש כל פגם אצלנו.



אולי לא נעים לראות יהודי בלבוש מסורתי לוחץ את ידי הצורר האיראני, אבל הרבה יותר קשה לראות ראש מדינה ישראלי ויהודי הלוחץ ידיו של מחבל, מרצח מוצהר. אנו כמדינה מטפחים מכחיש שואה כמנהיג האויב

אולי לא נעים לראות יהודי בלבוש מסורתי לוחץ את ידי הצורר האיראני, אבל הרבה יותר קשה לראות ראש מדינה ישראלי ויהודי הלוחץ ידיו של מחבל, מרצח מוצהר. אנו כמדינה מטפחים מכחיש שואה כמנהיג האויב. למול ביקור הזוי ומשונה בטהרן, אנו עוברים לסדר היום על ביקור חברי כנסת יהודים בתא הכלא של רוצח ההמונים המתועב ברגותי. אנו כועסים על אזרחי מדינה זרה המזדהים כיהודים, המחזקים ידי אנטישמים מוצהרים, ובמקביל נתנו אותות כבוד לחברי כנסת וליהודים אנשי שמאל שפגשו שונאי ישראל מוצהרים, מנהיגי התנועה לשחרור פלשתין מהיהודים. הם אף הסכימו עימם  בפעולה מחתרתית, על העברת חבלי ארץ יהודיים היסטוריים ששבו אלינו עקב מתקפות אויב ובזכות דם בנים שנשפך על שחרורם לידי אויב. ועוד עשו מכך חגיגה בראש חוצות. הם מעודדים את האויב השואף ל"פתרון סופי" משלו ליהודים.



נדמה, אפוא, שאנו מערבבים את העובדות. אם יש שגעון פה, הרי אלו האחרונים, משוגעים לא פחות מאותם מוזרים שנסעו לטהרן. אך, הפלא ופלא, המשוגעים שלנו מוכתרים, דווקא, כיקירי המדינה.