הריסת ישובי צפון השומרון סימלה את שיא האיוולת של "ההתנתקות". המילה "איוולת" אינה מספיקה כאן. מדובר בתמהיל מתועב של רשעות, טמטום ושחיתות שהיה פופולארי למדי במדינת ישראל של ערב מלחמת לבנון. כעת, למד רוב העם בדרך הקשה שמדובר בטעות, במקרה הטוב.
מדובר בשטח המוגדר "c", כלומר באחריות ישראלית בלעדית, אפילו לפי האבחנות המופרעות של אוסלו שהשלטון, משום מה, מחויב להן עד עצם הרגע הזה
בניגוד לגוש קטיף, הגישה לחומש נוחה למדי. וכל יום שעובר ללא ניסיונות חזרה, מהווה מחדל בלתי נסבל הרובץ על מצפוננו.
מדובר בשטח המוגדר "c", כלומר באחריות ישראלית בלעדית, אפילו לפי האבחנות המופרעות של אוסלו, שהשלטון, משום מה, מחויב להן עד עצם הרגע הזה. השטח הפך לגן עדן לחוליות הטרור, וצה"ל משתוקק לבנות שם בסיס כדי להקל על הפעילות החיונית ב"ארץ הג'יהד האיסלמי", כדברי ראש השב"כ.
הניסיונות שלנו להקים מחדש ישוב אזרחי, משתלבים היטב בתוכניות צה"ל, וכך נוצר מצב שהשלטון הוא המוצא את עצמו בפינה, בהתעקשותו לשמר את "הישגי" ההתנתקות. חזרה לישובים תוביל אוטומטית לשורת שאלות שתישאלנה: אם חוזרים, אז מדוע יצאנו משם? לשם מה גורשו התושבים ונהרסו הבתים? למי יש לייחס את שיקול הדעת המטורף שהוביל לתוצאה הזו, ומה היו המניעים האמיתיים? לפי מיטב המסורת של השלטון המושחת, עם ישראל אמור לשלם בדם כדי שהשאלות הללו לא תונחנה על סדר היום, וזוהי הסיבה העיקרית המונעת את השיבה המיידית לאזור.
הקמת חומש מחדש הייתה צריכה להיות המטרה המרכזית של כל המחנה הלאומי, כציר עיקרי לביטול כל הלך הרוח של הנסיגה. רק חוסר הבנה, חוסר מעוף וחששות מיותרים, מונעים כיום מהגופים הפוליטיים הלאומיים בכנסת (פרט לח"כ אלדד) ומחוץ לה, לדרוש זאת בכל תוקף.
הטראומה של הכישלון האדיר במאבק בגירוש הולידה התארגנויות חדשות, לאחר שחדרה ההכרה שאין באופק שום גורם שיוביל מאבק אמיתי להצלת יו"ש, ולמעשה את הצלת המדינה כולה. מבצע העלייה לחומש הינו פרי שיתוף פעולה מוצלח של כמה גופים, בעיקר של ארגון "קוממיות", "מגיני ארץ" ו"מטה צפון", בהנהגתם של אנשים חדשים יחסית, אלו שבקיץ תשס"ה היו פעילי שטח מתוסכלים, וכעת הובילו את כל המהלך.
המהלך התחיל בבקשה מצה"ל. לא ראינו פגם או חולשה בבקשה זו, מדובר בשלב הכרחי. אפילו משה ביקש מפרעה, להבדיל, "שלח את עמי". בתגובה ניתן היתר ל-3 אוטובוסים מוגני ירי בלבד, אך לא הסכמנו לקבל הגבלה כלשהי על כמות העולים, כדי לא להפוך למקרה נוסף של "קבר יוסף", שם "מכיל" צה"ל את הדרישה להתפלל על ידי כניסה חטופה כל כמה חודשים.
גם במדיניות התקשורת היה שינוי. הרשתות והכתבים, "מלכי הארץ", הרגילים לשטיחים אדומים הנגללים בהתרפסות לרגליהם בכל אשר יפנו, נתקלו להפתעתם בסינון וניפוי של כתבים עויניםהמבצע התקיים עם אילוצי זמן ותקציב מחניקים, והצליח תודות להתלהבות והנחישות של משתתפיו, המוכנים, אחד אחד, למסור את נפשם על המטרה, ושהוכיחו זאת בהליכתם בשדות בין הכפרים העוינים ללא שמץ של פחד והיסוס. לכוחות הביטחון לא היה סיכוי, אפילו עם סד"כ כפול ומכופל, לעצור את אלף חמש מאות האנשים, נוער, מבוגרים ומשפחות עם ילדים קטנים שנפרסו בשדות בטורים ארוכים, בלתי ניתנים לשליטה.
גם במדיניות התקשורת היה שינוי. הרשתות והכתבים, "מלכי הארץ", הרגילים לשטיחים אדומים הנגללים בהתרפסות לרגליהם בכל אשר יפנו, נתקלו להפתעתם בסינון וניפוי של כתבים עוינים. התברר להם שאיננו "בכיס" שלהם, גם במחיר של אי סיקור. מה כבר יעשו לנו? ילכלכו אותנו? הרי אפילו לרגע הם לא חדלו מכך. התברר שהתקשורת צריכה את שיתוף הפעולה שלנו, לא פחות מאשר אנחנו אותה. על מלאכת התיאום, העדכון והסינון, ניצחו לימור סון- הרמלך שבעלה הראשון, שולי הי"ד, היה הרוח החיה בגרעין שהציל את חומש במלחמת אוסלו, ומנורה חזני. שתיהן גורשו מחומש. עד היום, איש לא זיהה שמדובר במנהיגות צעירות ולא ב"מקרים הומניטאריים" - מגורשות או נפגעות טרור בלבד.
נכון לעכשיו, הצלחנו כבר להוציא את הדרישה להקמת חומש מתחום המדע הבדיוני לדרישה שעדיין שנויה במחלוקת, אך מציאותית. עוד לפני העלייה "נדבקו" ישובים נוספים ברעיון, ותושבים מאלי סיני וגנים הצטרפו לדרישות דומות.
מדובר בפעולה ראשונה בלבד, ההמשך יבוא.