לא מכבר התפללתי, עם קבוצת נערים מהישיבה התיכונית ב"אור עציון", בבית הכנסת החדש והמיוחד שנמצא ב"יד ושם". בסיום התפילה אמר אחד הנערים קדיש יתום. נו, חשבתי לעצמי, עוד טרגדיה. זה הרי קורה, לצערנו. אולם ראש הישיבה שראה, כנראה, את הבעת פני, הסביר לי שהנער איננו יתום. היה לו שכן, ניצול שואה, שהיה קשור עימו. כשהלה הלך לעולמו ערירי, ביקש הנער, וגם קיבל רשות מהוריו, והוא מקפיד על אמירת קדיש לזכרו לאורך השנה. ומדובר לא בקרוב ולא בנער שגדל בחו"ל, אלא בנער ישראלי רגיל או שמא בלתי רגיל.
כידוע, בישראל יש יומיים בהם מציינים את זכרון השואה. הראשון הוא יום הקדיש הכללי שנקבע על ידי הרבנות הראשית בעשרה בטבת. (הוא יום תחילת המצור על ירושלים. כמה שנים מאוחר יותר קבעה הכנסת את יום הזכרון לשואה ולגבורה, בכ"ז בניסן. אגב, לאחרונה נקבע גם יום זכרון כלל עולמי על ידי האו"ם, עובדה המוסיפה לבלבול באשר לתכניו של כל יום, אם כי זה האחרון מוביל להתעסקות בבסיס הרחב של אנטישמיות בעולם. מכל מקום תמיד מתלבטים באשר לשוני ביניהם, ואיך מציינים כל אחד מהם בדיוק. ואני מבקש להציע זווית ראייה העשויה לסייע בקביעת כיוון, במיוחד לאור הצורך להיערך לציון זיכרון השואה בעתיד, ולקבוע תכנים ברורים יותר.
נמקד את זכרון השואה באותו יום במימד האישי. מימד שיתן לנו מושג על שישה מיליון ולמעלה, ועל עולמות שנגדעו באמצע צמיחתם
הקדיש נאמר בגין נשמה אחת ובודדת שעלתה לשמי מעלה. אין קדיש על ציבור שלם, לפי מיטב ידיעתי.
אין קדיש על קהילת יורק, או על כלל נרצחי הפרהוד בעיראק או פוגרום בקישינב. יש באמירתו התייחסות אל האדם הבודד, אל בן המשפחה שנפרד מן העולם הזה. ומכאן שביום הקדיש הכללי, היהודי האחד הוא שצריך שיעמוד במרכז. זכרונו של ילד, אישה או מבוגר שנרצח ביד זדים יועלה באותו יום.
אותו יהודי שעמד בתוך אחד מזוגות הנעליים הנשמרות במאידאנק או באושוויץ. נחשוב נא, כמה מאותם שישה מיליון קדושים ידועים לנו, אישית. האם אנו יודעים את שמו של אחד? מה אנו יודעים על מעשיו, חלומותיו, מכתבים או כתבים שהותיר, תמונות או ציורים שצייר. ורק לאחרונה יצא ספר (במנהרה) שבו היסטוריון בחר בשם אחד, חקר אודותיו וגילה עולם ומלואו עד לכדי כתיבת ספר שלם על מי שהיה בגדר כתובת בלבד. משמע, נמקד את זכרון השואה באותו יום במימד האישי. מימד שיתן לנו מושג על שישה מיליון ולמעלה, ועל עולמות שנגדעו באמצע צמיחתם.
נדמה שהחיבור האישי אל היהודים שנרצחו, הגם שאינם קרובי משפחה אלא רק בבחינת "כל ישראל אחים", הם מייחודו של עם ישראל. והמחשה קטנה איך הדברים נראים בעיניים זרות קיבלנו בקראשניק, עיירה המצויה על הדרך שבין לובלין לז'שוב שבפולין. במקום מצוי בית קברות יהודי קטן ובו גם ציון לנרצחי השואה. אחת הקבוצות שביקרה במקום שמעה מתושב מקומי שהם לא מבינים מה קורה. איך, לכל כך מעט יהודים שקבורים במקום, יש כל כך הרבה קרובים... הם פשוט לא הצליחו להבין את אותו קשר אחים יהודי שאינו תלוי קירבה, מקום או עדה. קשר הנובע מעמידתנו המשותפת במעמד הר סיני. (והלוואי נזכור את זאת גם בחיינו היום- יום).
לעומת זאת, ביום הזכרון לשואה ולגבורה ניתן לעסוק בכלל ובמכלול: באירועים ההיסטוריים, בקבוצות אנשים, בשאלות של אמונה, מוסר ועוד ועוד. יום כשמו, לזכרון השואה והגבורה.
הקדיש שאומרים יוצר את הקישור האינטימי והקרוב שבין האומר לבין זה שאומרים עליו. הוא החיבור האמיתי בין לבבות יהודיים באשר הם, וגם מעבר לזמן.