מדוע ישראל שתקה?

אין מדינה שהייתה כה שנואה ומאוימת על ידי סדאם חוסיין כמו המדינה הציונית, ישראל. ובכל זאת, ראש הממשלה והממשלה לא הגיבו, אפילו במילה אחת, על הוצאתו להורג. לא שאנחנו בדרך כלל שתקנים  כאלה, הרי הפטפטת שלנו היא שם דבר בעולם. ולא שלא היה מקום שמדינת היהודים תאמר את דברה, לא פחות מפינלנד הרחוקה, למשל.

אדרבה, דווקא אנחנו יותר מאחרים היינו צריכים לנקוט עמדה. כי אנחנו העם היחיד שהרשע מבגדד זמם להשמיד אותנו. הוא תקף בטילים, הוא מימן את הטרור נגדנו, ולא לחינם הוא היה גיבור נערץ של אויבינו הפלסטינים

אדרבה, דווקא אנחנו יותר מאחרים היינו צריכים לנקוט עמדה. כי אנחנו העם היחיד שהרשע מבגדד זמם להשמיד אותנו. הוא תקף בטילים, הוא מימן את הטרור נגדנו, ולא לחינם הוא היה גיבור נערץ של אויבינו הפלסטינים. הזיכרון קצר, אבל היו זמנים שבהם האיום העיראקי היה ממשי מאוד. ההחלטה להפציץ את הכור הגרעיני לא הייתה קלה, והיא לא הייתה מתקבלת אלמלא הייתה הנהגתנו משוכנעת, שאם תהיה בידיו של הצורר הזה פצצה גרעינית, הוא ישתמש בה ללא היסוס.



עד כאן כיהודים ישראלים. אך גם כבני המין האנושי היינו צריכים להתבטא כאשר נפל רב-טבחים שגרם למותן של מאות אלפי נפשות.

והיה מה לומר. על הרצף ההיסטורי ניצב סדאם חוסיין בין משפטי נירנברג שבעקבותיהם נתלו ראשי הנאצים משמידי היהודים לבין הצורר התורני, אחמדינג'ד אשר בדיוק כמו סדאם חוסיין גם זומם, גם מאיים, גם מנסה לחשל נגדנו נשק גרעיני, וגם מאמן ומממן בפועל את הטרור הרצחני נגדנו. ואנחנו העם היחיד בעולם שמנסים לאבדו עוד משחר ההיסטוריה. וחג מיוחד יש לנו, חג הפורים, שכולו שמחה ועליצות על הצלה מפני סדאם חוסיין, היטלר או אחמדינג'ד של הימים ההם, המן הרשע.

לרגל הוצאתו להורג של סדאם חוסיין, ישראל הייתה צריכה לשלוח אזהרה לכל המרצחים הפוליטיים בעולם מארגוני החבלה הפלסטינים, דרך נשיא סוריה שידיו מגואלות בדמם של חרירי וג'ומייל ורבים אחרים, ועד לצורר מטהרן. וגם למי שאחראי לרצח ההמוני בדרפור, סודן, ולמפלצות אפריקניות אחרות, בקונגו, למשל יש לשלוח אזהרה שיש דין ויש דיין, שאסור לרחם על אכזרים, ובמקרים קיצוניים כאלה של טבח המוני גם הצדק, גם החוב המוסרי לקורבנות וגם החוכמה המדינית מחייבים נקם ושילם למרצח, מידה כנגד מידה. שאם לא כן, יקנה לו שביתה בחיים הלאומיים והבינלאומיים כלל אחר, ממאיר, סדומי שרוצחים  פוליטיים , רוצחי המונים דווקא הם חסינים מלטעום את מר המוות, אותו הטעימו לכל כך הרבה אנשים חפים מפשע. בעולם צבוע, מוג לב ומתחסד, הייתה חשיבות רבה לכך שישראל תצרף את קולה הייחודי בתמיכה לאמריקה, אשר שוב עומדת מבודדת בעולם בגלל היותה היחידה בעלת העוז והאמצעים להתעמת עם הרוע והרשע.

אין אנחנו תמימים. לא אמרנו כל רוע. גם אמריקה יודעת לעצום עין, למשל כאשר האיסלם הקיצוני צומח אצל ידיד פוליטי וכלכלי כמו סעודיה, ובכל זאת עובדה היא שאמריקה הצילה את  העולם מן הנאציזם ומן הבולשביזם, ועכשיו היא לוחמת כמעט לבדה בטרור האיסלמיסטי, והיא עומדת לצידנו מול הטרור הזה המאיים על קיומנו. אך זה עתה נודע שבמלחמה האחרונה שלחה לנו אמריקה תחמושת ברכבת אווירית למלא את החסר במלאים, פרי רשלנותנו הפלילית.

גם בהצדקה הפומבית של עונש המוות לסדאם חוסיין, הנשיא בוש היה די מבודד בעולם. ושוב עולה השאלה: מדוע שתקה ישראל, ולא עמדה לצידו של אויב אויבה?

התשובה לשאלה הזאת עגומה ומדאיגה: ישראל חששה "לקלקל" לבוש. ישראל הרגישה שתמיכתה לא תסייע לו, אלא להיפך, היא תזיק. כאילו מגענו מטמא, ואנחנו יודעים זאת. ישראל מתנהגת כמי שיש עליה כתם, כמי שעלולים לומר לו "קשוט עצמך", ובעצם כמי שאין לו זכות מוסרית לשפוט אחרים. עד כדי כך הפנמנו את העלילה השפלה שהדביקו לנו שונאים אנטישמיים זרים ושונאי עצמם פתולוגיים מתוך עמנו, כאן בארץ ובגולה שאנחנו כובשים ומבצעי פשעי מלחמה של התנחלות על אדמה לא לנו ועד להריגת אזרחים תמימים.

וכאן הנקודה המחרידה. בגולה נמצאו יהודים שהפנימו ואימצו לעצמם את ההאשמות האנטישמיות, ופיתחו תסמונת של שנאת עצמם. כשם שהיהודי בין הגויים איכשהו מסומן, שונה ונבדל, כך מדינת היהודים בעולם עומדת לבדה ומייחסים לה פגמים וחטאים, תכונות רעות וקווי אופי שליליים, כמו האנטישמים ליהודים במקומותיהם. השוו את הקריקטורות הנאציות והערביות נגד היהודים עם הקריקטורות נגד הציונות ומדינת ישראל, ולא תמצאו הבדל. ופלא על כל פלא גם כאן במדינתם נמצאו יהודים שהפנימו את השטנה הזאת, אימצו אותה לעצמם,  מזדהים איתה ומפיצים אותה.

ישראל חששה "לקלקל" לבוש. ישראל הרגישה שתמיכתה לא תסייע לו, אלא להיפך, היא תזיק. כאילו מגענו מטמא, ואנחנו יודעים זאת. ישראל מתנהגת כמי שיש עליה כתם

את יחס הגויים אלינו איננו יכולים לשנות. מה עשינו לדה-גול שברגע המכריע גילה כלפינו כל כך הרבה בוז ותיעוב? מה עשינו לנורווגים שבקושי ראו יהודים בכל תולדותיהם, ועם זאת אינם חדלים לרקום נגדנו מזימות "שלום"? איך זה שהיום באירופה המערבית פשיסטים ימניים, שמאלנים רדיקלים וקנאים איסלמיים מוצאים שפה משותפת אך ורק בנושא אחד, שנאת היהודים ושנאת המדינה היהודית?

השמאל המסכן שלנו חשב שיוכל לנער מעצמו את בירכתו של בלעם "עם לבדד ישכון", והוא מתאכזב מרה מן הגל האנטישמי הנוכחי בארצות כמו אנגליה וצרפת, ובאוניברסיטאות בארצות הברית. לעומת זאת, שנאת ישראל כתופעה היסטורית נצחית, אינה מתמיהה יהודים דתיים או לאומיים כי הפקטור הזה הוא חלק מהותי בתמונת העולם שלהם, ותורת ישראל והציונות נתנו להם את הכלים להתמודד, ככתוב במחצית השנייה של דבר-בלעם: "ובגויים לא יתחשב"...

וכאן טמונה הטרגדיה של מדינת ישראל, שאין לה החוסן הפנימי, האמונה בעצמה והתוקף המוסרי לקיים את "ובגויים לא יתחשב", שגם כמדינה היא נגועה בתסביכי האשמה שהדביקו לה משנאיה מבחוץ ומבפנים, והיא מתנהגת בהתאם. ובמקום לזקוף קומה ולהרים ראש, היא מתכופפת, מצטמצמת, מנסה שלא לבלוט בשטח ונאלמת דום.

וכך ויתרנו על תביעת הזכות ללב ארצנו, וקיבלנו את תכתיב העולם שיהודה ושומרון הן "פלסטין".

קראו את הראיון מעורר החלחלה של שרת החוץ שלנו בעיתון "הארץ". זה החזון שלה, כך בפירוש היא מתבטאת: חזון! להקים בלב הארץ ריבונות פלסטינית, לגרש מלב הארץ את היהודים, והכל תחת אש הטרור. במגעיה עם העולם היא מעמידה אב-טיפוס של יהודי גלותי שיש בו כל התכונות העלובות והמבישות שהציונות קיבלה על עצמה לסלק ולרפא.

לבני מגיעה לשיאים של תבוסנות והרמת ידיים בהתבטאות על המלחמה האחרונה ותוצאותיה שכדאי לצטט מילה במילה:

"בעבר תמיד אנחנו השגנו, אנחנו כבשנו, אנחנו שחררנו, אנחנו ניצחנו, ואז בא העולם ולקח מאיתנו. הניצחון היה צבאי והכשל מדיני. אבל הפעם [במלחמת לבנון השנייה א.ה.] זה היה הפוך".

כלומר, הפעם אנחנו לא השגנו, לא כבשנו, לא שחררנו, לא ניצחנו והעולם הוא זה שנתן לנו. וההישג שלנו היה מדיני, בעוד אשר הכשל היה צבאי. והיא מסבירה:



"התוצאה המדינית של המלחמה, החלטת 1701, היא הצלחה. היא משקפת את האינטרס הישראלי".



הנה העיוורון בתמציתו. עולם הפוך. בעיני כל העולם, ידידים ושונאים, נסראללה ניצח, והיא מאוהבת בתדמית ששונאינו מבקשים להטביע בנו של מי שאינו משיג, אינו כובש,  אינו משחרר, אינו מנצח, מי שתלוי בחסדי העולם להצילו, היא רואה בזה "ניצחון"!

יש עכשיו מלחמת עולם בינה לבין ראש הממשלה, ושניהם הם דווקא כן "משיגנים", כובשים ותאבי ניצחון, אבל רק במאבקם על הכסא. לעומת זאת, באימוץ התדמית של "תולעת יעקב" היא ואולמרט (בעל האמרה "עייפנו להלחם, עייפנו לנצח"), הם באותו הראש: שניהם ערקו ממחנה ארץ ישראל השלימה, שניהם ערקו מהרוויזיוניזם והיפנו עורף לערכי מפלגת חרות ולתורת ז'בוטינסקי שביקשה להחיות גאווה יהודית, הדר וגאון ורצון לנצח, ולהשתחרר מרגשי נחיתות. שניהם שקעו, יחד, לתוך המעמקים הללו של התמכרות לחוסר אונים ולחולשה, עד לראיית תבוסה כניצחון, ועד בכלל.

דבורה הנביאה אמרה בנפול סיסרא: "כן יאבדו כל אויביך ה' ". ציפורה שרת החוץ מדגם "תולעת יעקב" פוחדת לפתוח את פיה כאשר אויבנו מקבל את עונשו

דבורה הנביאה אמרה בנפול סיסרא: "כן יאבדו כל אויביך ה' ". ציפורה שרת החוץ מדגם "תולעת יעקב" פוחדת לפתוח את פיה כאשר אויבנו מקבל את עונשו. וכך גם ראש הממשלה וממשלתו שהורידו את מדינתנו למעמד של מדינה שפלה, נמוכה מעשב, החיה יום ביומו על פי תכתיב מבחוץ.

חבל לבזבז עליהם מילים ולומר להם שבהתנהגותם הם רק מחמירים את הסטיגמה, הם רק מאשרים כביכול שההאשמות וההכפשות נגד ישראל יש להן בסיס, כי מי שמתנהג כאשם, מסתמא הוא באמת אשם.

שתיקת ישראל נוכח נפילת אויבה, שתיקה של חשש והתבטלות עצמית, היא אחד הסימפטומים המדאיגים לשקיעתה של המדינה כישות עצמאית, בטוחה בעצמה ובעלת חוסן פנימי.



כל מי שמאפשר לממשלה הזאת להמשיך בכהונתה, וממילא לדרדר אותנו, מי יודע לאן, נוטל על עצמו אחריות כבדה מאוד.