לטדי היה מותר. העיר הכי יהודית בעולם וגם הכי בינלאומית, וראש העיר שלה נשא שם שאינו עברי, ואין לו שום צליל עברי, אבל עם זאת, נשא את ישראליותה עימו לכל מקום. הוא היה מוכר, ידוע ומעורר חיבה בכל מפגש. נדמה שאפילו בן גוריון, הקנאי לשפה ולשמותיהם של מייצגי המדינה בכל תפקיד בכיר, לא יכול היה לו.



לכל אחד יש זיכרון משלו, חוויה או היגד שהוא לוקח ממפגשי החיים שלו ומהאישים שהוא פוגש, אם בפועל ואם מאמצעי התקשורת

לכל אחד יש זיכרון משלו, חוויה או היגד שהוא לוקח ממפגשי החיים שלו ומהאישים שהוא פוגש, אם בפועל ואם מאמצעי התקשורת.

פעם הוא גער ב"פנתרים השחורים" במשפט: "תרדו מהדשא". הייתה זו תקופה סוערת בהפגנות של אנשי שכונות מצוקה. כל הרחוב הישראלי תסס וסער, ובמיוחד המוקד הירושלמי שראשי הפנתרים היו תושביה, וגם בפתח בית העירייה נאספו צעירים זועמים. ראש העיר, טדי, יצא אליהם ובניגוד לכל הציפיות פתח בגערה המפורסמת: "תרדו מהדשא". אמירה זו נותחה ונלעסה בעשרות דיונים ומאמרים על קהות חושים, על אי הבנה ועוד. אבל לגבי היא סימלה את האכפתיות של האיש הזה. הוא דאג לשתול דשא, ובכלל ליפות את העיר. הוא היה מודע למאמץ לשמור עליו ולדאוג לתקציבים הנדרשים. באמירה זו הוא כלל את האכפתיות הספונטאנית והטבעית, את האמירה המוסרית שבטרם אתה בא לתבוע את עלבונך ואת צרכיך, היזהר שלא לפגוע באחרים, בצרכי הכלל, ובמאמציהם של עובדים מסורים.

טדי מתקשר אצלי לרס"ר שלנו בגדוד 50, שבי היה שמו. מן הסתם שבתאי. כשהגענו לנח"ל המוצנח הוא הטיל עלינו אימה כבר בשיחת הפתיחה. גם במשפטיו הקצרים והברורים: "סדר היום שלכם", אמר, "הוא פשוט": קמים בחמש, הולכים לישון בחמש, וזה אותו חמש". אבל הרס"ר המפחיד הזה כמעט בכה כשראה יום אחד כמויות אוכל נזרקות לאשפה. הוא התייצב בחדר אוכל והוכיח אותנו כמו אבא טוב על היחס למזון. האכפתיות אפיינה אותו ואת יחסו לכל. הוא רצה שנהיה הטובים ביותר, למעננו. הוא רצה ש"ניקרע" באימונים כדי שנדע לחזור שלמים אחרי פעילות מבצעית. והדאגה שלו לנו כחיילים, לצה"ל ורכושו הייתה לחלק מאישיותו וגם חלחלה לתודעתנו.

לטדי לא נדבקו סיפורי שחיתות, הגם שסמכותו הייתה מוחלטת. השוואתו לראש העיר שכיהן אחריו מעוררת הרהורים נוגים. אכן, גם הוא היה רהוט בדיבורו בעל העגה המיוחדת, אבל זה בגלל שיותר ממשפט קצר אחד היה נדיר לשמוע בכל הופעותיו הציבוריות. איש עשייה ובעל יוזמות שגם מתנגדיו חיבבו אותו. הוא היה זן ייחודי.



"מעשיך ירחקוך ומעשיך יקרבוך", נאמר על בני אדם. ועם כל המחלוקות והדגשים הבלתי מוסכמים שהיו עימו, אין מי שיחלוק על תרומתו המכרעת לדמותה של ירושלים

עוד מפגש אני זוכר איתו. הייתי אז מרכז סניף ירושלים של "עזרא". הסניף שכן ברחביה, וביקשתי ממנו לבוא לערב של שיחה ושאלות. הוא נענה מיד. ואכן, נשאל וענה קצר וממצה, כהרגלו, על ירושלים, על הבנייה, עבודת המחלקות ועוד. ואז קם חניך (יהודה ו.) וירה שאלה חדה: מה מרגיז אותך? טדי הופתע מהשאלה, אך התעשת מיד: "חוסר סבלנות מרגיז אותי, וחוסר יחס מרגיז אותי". וכאן הפסיק, רכן אלי ולחש בקול: "הוא בסדר? הילד הזה בסדר?".  ודומה שכאן באה לידי ביטוי גישתו האומרת, אני אינני הנושא. לא אני החשוב, אלא מה שנעשה או לא נעשה. ולכן אני ורגשותיי, אישיותי ותכונותיי אינם נושא לדיון ועניין לענות בו. ונדמה לי שאי אפשר היה למצוא אצלו את האגואיזם, הדגשת ה"אני". נכון ש"ירושוליים", כפי שהיה מבטא את שמה והוא, הפכו למילים נרדפות אם לא למקשה אחת. אבל העיר הייתה לדידו הנושא, והוא היה רק משרתה הנאמן (וגם לזה ניתן להתגעגע במציאות ההזויה שיש אצלנו).

"מעשיך ירחקוך ומעשיך יקרבוך", נאמר על בני אדם. ועם כל המחלוקות והדגשים הבלתי מוסכמים שהיו עימו, אין מי שיחלוק על תרומתו המכרעת לדמותה של ירושלים. זכרו חקוק בעיר כולה, ולא רק במקומות שכבר נושאים את שמו.

אוהב גדול של "ירושוליים" שהלך לעולמו. יהי זכרו ברוך.