כתבתו של דודו כהן בעיתון מקור ראשון (שטח אש" דיוקאן 488, כ"ד כסלו תשס"ז) שפתחה בביקורתו החדה של נחום ברנע נגד המתרחש בגלי צה"ל (מתוך מאמרו שפורסם בידיעות אחרונות ב-4.12), יצרה ציפייה שהכתבה עומדת להתמודד עם טענותיו אחת לאחת, אך התחושה שנוצרה במהלך הקריאה היא שהשאלות עומעמו, והתפתחה דווקא במקור ראשון סנגוריה על הקורה בגל"צ משתי נקודות מבט שונות.
ברצוני להשתמש בנתון חלקי זה, לנתחו ולהוסיף עליו מספר ניתוחים נוספים הנחשפים בפנינו דרך לוח השידורים של התחנה, ודרכם לערוך בירור נוקב יותר של מאפייני התחנה, יתר על מה שעשה הכתב
את הסנגוריה הראשונה יצרו דמויות משמעותיות מן התחנה: יעל דן, רזי ברקאי ומנחם הורוביץ שטענו שגל"צ השתנתה, ויש בה כבר מקום לאנשי הפריפריה ולדתיים. היא גם מסקרת דברים שהתחנה המתחרה לא מסקרת, בעיקר בהיבט האנושי שבתוך התחום הצבאי. סנגוריה מסוג אחר הציג בכתבה הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג (מחבר הספר "פרידה משרוליק") שטען, שאכן גל"צ לא השתנתה, אך זו דרכו של עולם, כלומר: לא יכול להיות אחרת בגלל שהדמויות ה"חיות" את התקשורת מינקותן תגענה בסופו של דבר לעולם אותו הן מכירות היטב. זהו ההסבר לריבוים של אנשים מן "המרכז השבע" של ישראל בתחנה, וזהו ההסבר לקרבה המשפחתית של המגיעים לגל"צ אל אילו המצויים בה היום או שהיו בה בעבר.
חסד עשתה עימנו הכתבה שחשפה בפנינו את התפלגות מקומות המגורים של רוב הכתבים הנמצאים בשירות סדיר.
ברצוני להשתמש בנתון חלקי זה, לנתחו ולהוסיף עליו מספר ניתוחים נוספים הנחשפים בפנינו דרך לוח השידורים של התחנה, ודרכם לערוך בירור נוקב יותר של מאפייני התחנה, יתר על מה שעשה הכתב.
1.מקומות מגורי הכתבים
בכתבה נחשפים בפנינו מקומות מגוריהם של 73 מתוך 90 הכתבים הנמצאים בשירות סדיר. מאחר שנתון זה אינו שלם, והוא גם אינו מפורט דיו (יש בו אף טעות בנוגע לאשדוד), יש סיכוי רב שההתפלגות שתוצג להלן אינה מדויקת, אך היא כן משמיעה מגמה ברורה.
העולה מן הדברים הוא:
א. 53% הינם תושבי גוש דן.
20% תושבי ירושלים רבתי.
18% תושבי הצפון (רובם מחיפה ושניים מדרום לה).
9% תושבי הדרום.
ב. רק שניים מן המקומות בהם גרים הנזכרים, נחשבים עיירות פיתוח: גן יבנה ונצרת עילית.
ג. אין אף לא אחד הגר ביש"ע.
ד. יש נציג אחד למגזר הדרוזי. טוב שכך, אך אינני יודע מה תפקידו.
ה. אם מתייחסים ביתר פירוט. אין לרוב תושבי הצפון שום נציג, כי הנציג הדרוזי
הוא נציג מגזרי. וקיסריה או קיבוץ יגור לא מייצגים את שלומי, מעלות, טבריה
או עשרות מושבי הצפון.
ו. גם ערי ועיירות הדרום כדימונה, ירוחם, קריית גת, שדרות, אילת ועשרות מושבי
האזור אינם מיוצגים. ישנו נציג אחד לבאר שבע. ודאי שהישוב עומר לא מייצג
את הרכב האוכלוסייה של דרום הארץ.
2."ציפורי לילה" כמודל
שנים רבות משודרת התוכנית "ציפורי לילה" בין השעות 24:00 ל- 2:00 בלילה. זוהי לרוב תוכנית אישית הסובבת סביב עיסוקם של המגישים, אשר על כן מעניין לנתח את מגישיה ותכניה. חשוב לציין שתוכנית זו משנה את זהות מגישיה בממוצע אחת לשנתיים- שלוש, ואנו נתייחס למצב כרגע. כיום מגישי התוכנית הם כדלהלן:
במוצאי שבת: ד"ר דורון לוריא (אוצר במוזיאון תל אביב).
ביום א': ערן זרחוביץ ושרון טייכר (סטנדאפיסטים וכותבים לטלוויזיה).
ביום ב': אריה מליניאק (עיתונאי ספורט).
ביום ג': טל גורדון (זמרת ומגישת טלוויזיה).
ביום ד': גיא פינס ורותי רודנר (זוג נשוי, שניהם אנשי טלוויזיה מוכרים הקשורים בתחום התרבות).
ביום ה': ניסים גרמה (לשעבר זמר מפורסם).
כלומר: טלוויזיה, אמנות, בידור וספורט, אלה הם נושאי התוכן של עשר שעות שידור שבועיות שאמורות לשרת את החיילים המוצבים על משמרתם בשעות הלילה הקרים והקשים.
לא סוד הוא שאת סדר היום הציבורי, את האווירה הפוליטית, את המלכת המנהיגים או המושיעים לרגע, את ההגדרות ועיצוב הדמויות הציבוריות יוצרות תוכניות האקטואליה המשודרות בשעות היום ברשת ב' ובגלי צה"לעל פי נתונים שמתפרסמים שוב ושוב בשנים האחרונות, כשלושים אחוז מן הלוחמים הינם חיילים דתיים (חלק נכבד מהם מוגדר כבני ישיבות שתרבותם ודאי שונה), כעשרים אחוז הינם עולים חדשים ורק חמישים אחוז באים מן המינסטרים הישראלי, שגם הוא כידוע אינו חדגוני ומורכב מיוצאי עיירות, מושבים וקיבוצים ולאו דווקא מערי מרכז הארץ. והשאלה היא אם כן, את מי מייצגים אנשי בידור אלה? האם אלה התוכניות עליהן מכריז גלי צה"ל "מדברים מהשטח"? ידוע הוא שתוכניות לילה נוצרו עבור החיילים (שהרי תוכניות היום אינן כאלה בוודאות כפי שיוצג להלן), ואם כן אל כמה מן החיילים הן מדברות?
אך ברצוני להרחיב בסוגיה זו: מתוקף עיסוקם כאנשי תקשורת, אנו מכירים גם חלק מחייהם הפרטיים של מגישים אלה, וידועים מקומות מגוריהם (שבמקרה זה הגדרתם היא חד משמעית בהשוואה לטבלה של הכתבים), וקישורם התרבותי- פוליטי שאינו מייצג את הספקטרום של החברה הישראלית, ובוודאי לא של חייל צה"ל.
ונבהיר: התוכניות של ימים ראשון, שלישי ורביעי עוסקות בנושאים התרבותיים השייכים למה שקורה בעיר ללא הפסקה ותו לא.
תוכניתו החביבה מאוד של אריה מליניאק, יליד רמת גן שדעותיו הפוליטיות נשמעות מוכרות על פי האזנה לתוכנית "יש עם מי לדבר" אותה הוא מגיש, אירחה בחודש האחרון שתי דמויות.
האחת: את שאול אייזנברג, מנהלה המיתולוגי של הפועל תל אביב כדורסל שפרט אחר בביוגרפיה האישית שלו היא שהוא התמודד בפריימריז של מר"ץ לפני הבחירות האחרונות.
והשנייה: דדי צוקר שהופיע לתוכנית על תקן של אוהד מכבי חיפה, שהייתה עיר ילדותו (וכנראה שאינה עוד), ושימש עד לאחרונה כחבר כנסת מטעם מר"ץ.
התוכנית עצמה מתיימרת לגעת בפן האישי של הספורט, אך המתארחים שבה, לפחות שני האחרונים שבהם, קשורים לקבוצה פוליטית ותרבותית מסוימת מאוד.
לעומתן, תוכניתו של ניסים גרמה היא מגוונת מאוד. מופיע בה הרב של נס ציונה, הוא נותן במה לזמרים מתחילים, כל המוסיקה בתוכניתו היא מזרחית, אם כי יש גם בה פינה העוסקת במועדוני הבילויים מאזור תל אביב.
עם כל זאת, לו היה עורך התוכנית אדם שאינו שייך לעולם התרבות החד-ממדי כל כך, הייתה תכנית זו מודל של "הדבר הנכון". אך המצב הוא שמר גרמה, המגיש את תוכניתו בטוב טעם, שייך גם הוא לעולם זה, והוא אף התמודד בפריימריס של מפלגת העבודה לפני הבחירות האחרונות.
3.בעלי השפעה
הרשימה שנחשפה בכתבה עסקה בחיילים בשירות סדיר שהם לרוב כתבי שטח, אך ידוע לכל שבתחנה חדשותית יש תפקידים משמעותיים הרבה יותר: עורכים ומראיינים.
לא סוד הוא שאת סדר היום הציבורי, את האווירה הפוליטית, את המלכת המנהיגים או המושיעים לרגע, את ההגדרות ועיצוב הדמויות הציבוריות יוצרות תוכניות האקטואליה המשודרות בשעות היום ברשת ב' ובגלי צה"ל.
להלן נסקור מי ומי מנחי התוכניות בגלי צה"ל:
7:00- 8:00 מיכה פרידמן וגולן יוכפז.
8:00- 9:00 רפי רשף ואילנה דיין.
9:00- 11:00 רזי ברקאי (לעיתים: ליעד מודריק).
12:00- 14:00 יעל דן.
17:00- 18:00 ירון וילנסקי.
גם במקרה זה ידועים לרוב הציבור מקום מגוריהם, החוג החברתי אליו הם משתייכים, ועל פי צורת הראיון שלהם גם את דעותיהם הפוליטיות של רוב הנזכרים לעיל. דבר האומר, שהדמויות בעלות ההשפעה החזקה ביותר בציבור, שייכות למגזר מסוים מאוד שוודאי אינו מייצג את החברה הישראלית, אך משפיע עליה ואף קובע כבר עשרים ושש שנים (מאז התיקו בבחירות 1981) את תוצאות הבחירות שלה.
4. "המילה האחרונה" וגיוון התוכניות
יעל דן טענה בכתבה שהיא נולדה בקיבוץ דן (עם זאת, היא לא אמרה כמה שנים היא כבר גרה בגוש דן). היא אף טענה שיש פלורליזם במיגון התוכניות, קהלי היעד והאוכלוסייה המשדרת.
לגבי השדרים כבר הוכח שאין כל פלורליזם, כנ"ל לגבי קהלי היעד.
לגבי מיגוון התוכניות: אוהבים בגלי צה"ל להביא את "המילה האחרונה" כמודל: "הנה דתי וחילוני, והדתי הוא אפילו הדומיננטי".
רבותי, תוכנית זו היא תוכנית בידור. יושבים בה שני אנשים בעלי לשון חדה ומהנים את הציבור המתחכך בחיכוכי היושבים בה.
אכן, אברי גלעד הוא האדם הפלורליסטי והמגוון ביותר היום בגלי צה"ל, ידיו רב לו בלימוד רוחני, באיכות סביבה, ברגישות ציבורית ואישית המשולבות בדעות פוליטיות שמאליות מאוד. אולם, הנ"ל בסך הכל משתתף בתוכנית בידור, נכון להיום שלוש שעות בשבוע, כמו עמיתו אורי אורבך וכמו ג'קי לוי המבדר אותנו בטעמי המזרח ובעברית המופלאה שלו, שעתיים בשבוע. אולם, כפי שכבר נאמר המעמיק מבחין שהתוכנית אינה תוכנית אקטואליה, אלא תוכנית על חיינו כאן ועכשיו ועל הדברים הגדולים והקטנים מנקודת מבטו של האזרח הפשוט. יתרונם של המגישים הוא שהם מסוגלים להציג את הדברים כדו שיח נעים בין אנשים חדי לשון שלעיתים אף מתייחסים לדברים מנקודות השקפה מנוגדות, אך אי אפשר בשום אופן להתייחס אליה כתוכנית שנותנת את המענה לחד ממדיות העצומה במה שקורה בגלי צה"ל כפי שהוצג עד עתה.
5. אבל יש את אורי אורבך וכתבים דתיים...
למרות תקצובה על ידי מערכת הביטחון, הווי אומר מיסי הציבור, גלי צה"ל היא תחנת רדיו אזרחית כמעט לחלוטין שהרי כל עובדיה הבכירים אינם חיילים, אלא אזרחים
לגבי אורי אורבך, הוא עדיין לא קיבל הנחייה של תוכנית אקטואליה מעולם, וכפי שאמרנו הוא בדרן לשלוש שעות.
אומנם היו בשנים האחרונות כמה כתבים דתיים שאף הגיעו לעמדות בכירות: עמית סגל שהיה כתב בכנסת, קווה שפרן שהיה כתב מדיני, נעה קולפ שהייתה כתבת כלכלית (לא ברור האם ישי הולנדר כתב ה"שטחים" עדיין שם), אך הם היו רפורטרים, הם מדווחים ותו לא. הם לא שלטו על תוכניות האקטואליה, לא דרך עריכה, ובוודאי לא דרך הגשה, ובסופו של דבר כפי המופיע בכתבה עצמה, הם לא נשארו בגלי צה"ל ובפועל לא השאירו שום חותם.
סיכומם של דברים: בשום תחום שניסו המסנגרים להציג פלורליזם, הוא אינו ניכר. למרות תקצובה על ידי מערכת הביטחון, הווי אומר מיסי הציבור, גלי צה"ל היא תחנת רדיו אזרחית כמעט לחלוטין שהרי כל עובדיה הבכירים אינם חיילים, אלא אזרחים. הרוב המוחלט של חייליה ועובדיה שייכים לתת-מגדר ברור ומסוים הן מבחינת מקום מגוריו, הן מבחינה תרבותית, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, וכתוצאה מכך תחום התייחסותה וצורת התייחסותה של התחנה לכל המתרחש במדינה היא ממבט של משקפיים צרות מאוד.
ועוד טרם דיברנו על המוצא העדתי של רוב העובדים בתחנה המצטייר לפי שמות משפחתם.