המדיניות המוצהרת של הצמד אולמרט-לבני, וכמוה גם השיח התקשורתי השולט, מתבססים על ההנחה שיש לתמוך ברשות הפלשתינאית בראשות מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ולמנוע את נפילתו של האיש "המתון", גם אם הדבר מחייב מחירים גבוהים ובלתי סבירים מצד ישראל. בהקשר זה נאמר לנו שוב ושוב שיש לחזק את מעמדו של האיש ושזהו אינטרס ישראלי. האומנם?
ומנגד, מחמוד עבאס כלל אינו מסתיר את יעדיו. למרות הופעתו המעונבת ו"המערבית", יעדיו זהים לאלה של ממשלת החמאס שהיא הממשלה הנבחרת של ערביי יש"ע
בדיון הציבורי בישראל לא מושמע ערעור על הנחה זו ולא נשאלות שאלות מתבקשות, ולו לצורך בדיקה מעמיקה של הנושא: כיצד חיזוקו של האיש באמצעות כספים, כוחות, נשק, מחוות ונשיקות יועיל לישראל? ובהקשר הרחב יותר: כיצד התבטלות ישראל כדי לחזק את "הציר הסוני המתון" תועיל לישראל נגד האסלאם השיעי הגואה? האם נעשתה הערכת סיכונים כפי שמתבקש לפני ביצוע פעילות מסוכנת כלשהי?
ישראל האולמרטית מתעלמת מתוצאות הבחירות (הדמוקרטיות יחסית) הפלשתינאיות שבהן אמרו הבוחרים שרצונם בשלטון החמאס.
היא ממשיכה בהבלגה בלתי מוסרית למרות שלמעלה מ-100 קסאמים כבר נחתו על שדרות וסביבתה במסגרת "הפסקת האש" וממשיכה בקו האוסלואידי של חימוש האויב. ישראל האולמרטית מבזה את מערכת המשפט שלה בנכונותה לשחרר רוצחים שפוטים ובראשם ככל הנראה גם ברגותי, היא שוקלת להעניק מחוות לאויב בדמות שחרור אסירים אפילו ללא ההתניה של שחרור החטוף הישראלי גלעד שליט, כלומר ויתור על השבוי ומתנדבת להסיר מחסומים שאם אין צורך בהם לא היה צריך להציבם מלכתחילה, ואם יש צורך ביטחוני בהם החיזור הגורלי אחרי מחמוד עבאס אינו מבטל צורך זה. היא גם מזרימה כספים לרשות (עבאס) המאפשרים לרשות (הנייה) לגרוע סכום זהה מהתקציב האזרחי ולהעבירו להמשך מימון הלחימה נגד ישראל. במלים אחרות: ישראל האולמרטית הפכה לישות תומכת טרור.
ומנגד, מחמוד עבאס כלל אינו מסתיר את יעדיו. למרות הופעתו המעונבת ו"המערבית", יעדיו זהים לאלה של ממשלת החמאס שהיא הממשלה הנבחרת של ערביי יש"ע. בשבוע שעבר, ביום השנה ה-42 לייסוד ארגון פת"ח (כלומר, ארגון הטרור שנוסד לפני מלחמת ששת הימים, לפני היות "כיבוש" ו"שטחים"), הכריז יו"ר הארגון, עבאס, שידחה כל הצעה להקים מדינה פלשתינאית בגבולות זמניים, ואף אמר שיפסול אפשרות כזו גם אם חמאס יסכים לה. שוב ושוב הוא חוזר על תביעתו לגבי ירושלים ולגבי החזרת פליטים לתוך ישראל. היכן מתינותו?
כאשר ישראל הרשמית מהמרת כבר 13 שנים על הסוס הלא-נכון, קשה לצפות ש"הקהילייה הבינלאומית" לא תאמץ הנחות שגויות אלה. כאותו מהמר סדרתי בקזינו ובבורסה, גם ישראל הרשמית ממשיכה להשקיע עוד ועוד במניה שצפויה רק לרדת.
ישראל ניצבת בפני בעיות קיומיות קשות. לא ניתן להתמודד איתן ללא ניתוח מפוכח של המציאות ושל הנחות היסוד העומדות בבסיסה. ניתוח כזה יכול להוביל למסקנה שאת אבו-מאזן יש להפיל במקום להציל
וכאילו אין די בכך, ראש ממשלת "קדימה" ושרת החוץ שלו, החותרת לרשת אותו, מכריזים שוב ושוב על דבקותם ב"חזון" שתי מדינות לשני עמים שאינו אלא מתכון לחיסול ישראל. ובקרוב, בלחץ השמאל ואפילו בניגוד ללחץ האמריקאי שבמקרה זה פועל בכיוון ההגיוני, נשמע שוב ושוב מדוע יש לתת לבשאר אסאד את הגולן כדי שיסווה זמנית את תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה.
ההימור על הסוס הלא-נכון בולט גם בהתייחסות הישראלית לשלטונו של סניורה החלש בלבנון, כאשר את מחיר חיזוקו נתבעת לשלם דווקא ישראל: העלמת עין מהתחמשותו ומהתבצרותו של חיזבאללה, הגבלות על טיסות ביון בשמי לבנון, ועוד. וכמובן, למרות החלטת האו"ם 1701 שסיימה את המלחמה השנייה בלבנון, שבויי צה"ל נותרו בידי החיזבאללה. ערב המלחמה האחרונה היו לחיזבאללה 12 אלף רקטות. גם לאחר ירי של 4,000 מהן לתוככי ישראל במהלך המלחמה יש היום בידי החיזבאללה כ-20 אלף רקטות. מכאן: תהליך חימוש האויב נמשך ומתעצם, תוך כדי העלמת עין מצד ישראל של אולמרט-לבני ומצד החיילים האירופיים שבאו כדי לכפות על ישראל את הפסקת האש.
ישראל ניצבת בפני בעיות קיומיות קשות. לא ניתן להתמודד איתן ללא ניתוח מפוכח של המציאות ושל הנחות היסוד העומדות בבסיסה. ניתוח כזה יכול להוביל למסקנה שאת אבו-מאזן יש להפיל במקום להציל. לפחות אז נדע שמולנו ניצב אויב, ולא נשלה את עצמנו כפי שהדברים קורים כבר 13 שנים לפחות.