בנאומו של ראש הממשלה בשדה בוקר ב-27 לנובמבר 2006, אזכרה לדוד בן-גוריון, אמר מר אולמרט בהקשר לערבים: "התחלנו בדרך, ואני מקווה שהיא תוביל אותנו להתקדם לעבר המטרה שכולנו רוצים להשיג: השלום, השקט והאמון זה בזה". בכך הוכיח מר אולמרט כמה שהוא טועה, מטעה, ומסוכן לעם ישראל. ומדוע? כי "קונספציית השלום" שהוא ורוב העם מכורים לה, תביא עלינו אסון גדול, גדול מאוד.
אחרי הטראומה של "מלחמת יום הכיפורים" השתרשה אט אט בחברה הישראלית עוד קונספציה, יותר מסוכנת מההיא, שגרמה לשיתוקה של מערכת הביטחון של ישראל באוקטובר 1973
אחרי "מלחמת יום הכיפורים" החליטה הממשלה למנות ועדת חקירה ממשלתית בראשותו של שופט בית המשפט העליון, ד"ר אגרנט. המסקנה הראשית של אותה ועדה הייתה שהיה לכל ראשי הממסד הביטחוני, מראש אמ"ן ועד לשר הביטחון וראש הממשלה, "קונספציה" דעה מושרשת, משהו הדומה לאמונה עיוורת, שהמצרים לא יתקפו את ישראל במלחמה יזומה. הדעה הייתה מובנית לתוך כל התובנות האסטרטגיות של "טובי המוחות" שלנו דאז, עד כדי כך שהעובדות מהשטח שנכנסו למערכת ושהעידו על מציאות המנוגדת ל"קונצפציה" פשוט לא עובדו, אלא אבדו לחלוטין ונבלעו כאילו לא היו.
אחרי הטראומה של "מלחמת יום הכיפורים" השתרשה אט אט בחברה הישראלית עוד קונספציה, יותר מסוכנת מההיא, שגרמה לשיתוקה של מערכת הביטחון של ישראל באוקטובר 1973. מדוע יותר מסוכנת? כי הקונספציה הראשונה הייתה ברמה הצבאית והטקטית בלבד, מצרים לא תיזום מלחמה. להבדיל אלף אלפי הבדלות , הקונספציה הפוסט-מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו הינה קונספציה אסטרטגית, ולכן ברת השלכות גורליות לגבי מדיניות החוץ של המדינה למשך שנים רבות. הקונספציה היא שאפשר לעשות שלום בר קיימא עם שכנינו הערבים: המצרים, הפלשתינאים, הסורים וכו'. לכן, הגיע הזמן לבדוק היטב את "קונספציית השלום" לאור האירועים וההתפתחויות של אזורנו, מסיומה של "מלחמת יום הכיפורים" ועד ימינו.
הצעד הגדול ביותר בעיני ישראלים רבים בעשיית שלום עם שכנינו היה ללא ספק הסכם קמפ-דיווד שבו ישראל התחייבה להחזיר למצרים את כל השטחים שהיא כבשה ממנה ב"מלחמת ששת הימים", ובתמורה קיבלה ממצרים "הסכם שלום". השאלה הגדולה הינה מהו טיב התמורה שקיבלנו עבור הוויתור האסטרטגי והכלכלי האדיר שבהחזרת כל חצי האי סיני למצרים? בשורה התחתונה, נכון להיום, יחסי ישראל-מצרים אינם יחסי שלום כלל. הכינוי הנכון לתיאורם הינו מצב של אי לוחמה עצבני ושבריר. ומדוע? כי אין שגריר מצרי בארץ מזה שנים, אין מסחר, אין קשרי תרבות, אין תיירות ואין שום ניסיון מצרי לעצור את ההעברה האדירה של אמל"ח לרצועת עזה מציר פילדלפי שעליו התחייבה מצרים, אבל יש שנאה תקשורתית ניאו-נאצית בכל כלי התקשורת המצרית, שכולם בשליטתה של הממשלה, ויש התחמשות קונבנציונאלית אדירה על ידי צבא מצרים.
בנוסף, לאחרונה נתבשרנו על יוזמה מצרית חדשה להשיג כוח גרעיני "להפקת אנרגיה". הבעיה הינה כמובן שאין לנו שום ערבות שאותם כורים גרעיניים לא יספקו אורניום מועשר להכנת פצצות אטום. ומה יקרה אם הממשל, אחרי הסתלקותו של מוברק, יהיה אסלמי קיצוני שישאף להתחמש בנשק גרעיני? בקיצור, אנואר סדאת הכריז אחרי חתימת אותו "הסכם שלום" שהוא קיבל שטחים אדירים ונתן בתמורה פיסת נייר בלבד. היום צריך להיות ברור לכל בר דעת ששוויו האמיתי של אותו הסכם הוא שוויה של אותה פיסת נייר עליה הוא נכתב. הסיבה לכך צריכה להיות ברורה: מצרים מעולם לא ביטלה את שאיפותיה. אם לא לחסל את מדינת ישראל, לפחות להפוך אותה לישות קטנה וחלשה שאינה מעיזה להיות יותר ממה שלבנון הייתה לסוריה משך שנים רבות. בובה מדינית הנתונה למרותה של שכנתה הגדולה.
חמש עשרה שנה אחרי "הסכם השלום" עם מצרים, בעקבות האינתיפאדה בשטחי יש"ע, החליטה ישראל לצעוד לקראת הקמת מדינה לפלשתינאים שחיים שם. זמן לא רב אחרי החתימה של אותו הסכם אוסלו במדשאת הבית הלבן, הסביר יאסר ערפאת את משמעות אותו הסכם לקהל המאמינים במסגד ביוהנסבורג. הוא השווה את הסכמי אוסלו להסכם שעליו חתם מוחמד בשנת 628 עם שבט הקוריישה. הסכם השלום דאז היה לתקופת עשר שנים, אבל לפני תום שנתיים מוחמד הפר אותו, תקף את אותו שבט וכבש את מֶכה. אחת ההלכות המרכזיות באסלאם הינה שמוחמד היה מושלם בכל מעשיו. לכן, על בסיס אותו תקדים של מוחמד, המוסלמים אינם חותמים על הסכמי שלום נצחיים. התקופה המרבית, על פי השַרִייָה של כל הסכם, שהוא מוגבל במהותו להודנה או הפסקת אש הינה עשר שנים. מאז, על פי ההלכה האסלאמית להסכמים בין מוסלמים לבין אלה שאינם מוסלמים, "כופרים" לשיטתם, אין שום תוקף הלכתי או משפטי ומותר לבטלם כאשר התנאים מצדיקים זאת.
כאשר מבינים את דת האסלאם, מבינים גם את המצב בשטחי יהודה, שומרון ועזה מאז שנחתמו הסכמי אוסלו בין ה"מאמינים" לבין ה"כופרים". לפלשתינאים יש גיבוי "הלכתי" מבחינתם לעובדה שהם לא קיימו אפילו סעיף אחד מההסכמים שהם חתמו עליהם עמנו באוסלו, ולכן הם לא חדלו לעסוק בטרור, לא הפסיקו את ההסתה נגד ישראל והיהודים, לא מסרו טרוריסטים לצה"ל, כי ההסכמים מצידם לא קיימים. והכל בגיבוי השרייה, בהשראת מוחמד עצמו.
היום צריך להיות ברור לכל בר דעת ששוויו האמיתי של אותו הסכם הוא שוויה של אותה פיסת נייר עליה הוא נכתב. הסיבה לכך צריכה להיות ברורה: מצרים מעולם לא ביטלה את שאיפותיהשמעון פרס נוהג, לצערנו, לסכם את היסטוריית ניסיונות השלום עם שכנינו הערבים כך: "עם שניים הצלחנו", קרי מצרים וירדן, "ועם שניים נכשלנו", קרי הפלשתינאים ולבנון. הסיבה לאי ההצלחה, לטענתו, הינה כי לאחרונים יש מיליציות קיצוניות שאינן מאפשרות חתימה וקיום ההסכמים. לשמעון פרס ישנן כמה בעיות בהבנת "המזרח התיכון החדש". קודם כל ה"הצלחות" עם מצרים וירדן הינן מזעריות ביותר לפי כל קנה מידה אובייקטיבי. אבל הגרוע מכל הוא שלפי הלך הרוח בתוך אותן מדינות ההקצנה האיסלאמית השוטפת את כל המזרח התיכון החדש לא פסחה עליהן. יבוא היום, ולא בעתיד הרחוק, שהצונאמי של הסונים שבראשה עומד אל-קעידה מחד גיסא, והטייפון המשיחי הקיצוני, שבראשה עומדת איראן השיעית מאידך גיסא, יגיעו לחופינו. למעשה, הם כבר פה, כי החמאס הוא הזרוע הארוכה של אל-קעידה, והחיזבאללה היא הזרוע הארוכה של איראן. מדריכים צבאיים של איראן נמצאים לא רק בעזה, אלא גם בסוריה. ישראל עדיין לא קלטה שאיראן למעשה כבר השתלטה על מוסדות הצבא הסורית, ומטרתם העליונה היום זהים למטרתה של איראן. בתנאים אלו דיבורים על הסכם שלום עם סוריה על בסיס מסירת הגולן, משמעותם מסירת הגולן לאיראן.
את המציאות המרה שלפלשתינאים אין שום כוונה לכבד הסכמים, אולי, היה נדמה, שקלטנו סוף סוף בקיץ 2005 אחרי הגירוש מהגוש. באותו קיץ גורלי החליטה ממשלה בישראל, משיקולים בלתי רציונאליים בעליל הכוללים שנאת פנים-חברתית והעדפת האינטרסים של איש אחד מעל האינטרס הלאומי, לוותר חד-צדדית על טריטוריה יקרה מאוד. התוצאות המרות לא איחרו לבוא: מלחמת קסאמים ללא הפסק על יישובי הנגב המערבי, כולל שדרות ואשקלון, והפנמה מסוכנת ביותר בכל העולם הערבי שישראל נמצאת בתהליך של התפוררות, ולכן ניתן להכות בה ללא חשש. חסן נסראללה קלט זאת מיד, ולכן ארגון החיזבאללה שגרם לצה"ל לברוח מלבנון בשנת 2000, והתחמש בצורה פראית משך שש שנים מאז ללא שום הפרעה מצידנו, הוכיח שהוא יכול לגרום לתוהו ובוהו לישות הציונית עם כמה אלפי קטיושות שנחתו על צפון המדינה. בקיצור, החיזבאללה שהבריחה אותנו מלבנון בקיץ 2000, ועודדה את האינתיפאדה שהחלה בספטמבר של אותה שנה, הביאה לנו את אסון מלחמת הקטיושות של 2006 והביאה, ללא ספק, את "החיזבאללזציה" של עזה ויו"ש.
לסיכום, ישנן רק ארבע אופציות אסטרטגיות אפשריות לישראל בקשר לשכניה:
הראשונה: מסירת שטחים בהסכם.
השנייה: מסירת שטחים ללא הסכם.
השלישית: אי-מסירת שטחים ללא הסכם.
והאחרונה: אי מסירת שטחים בהסכם.
את האופציה הראשונה ניסינו כבר ללא הצלחה, בלשון המעטה ובסכנה גדולה, עם מצרים, ירדן, ובמיוחד עם הפלשתינאים. את האופציה השנייה ניסינו בעזה וצפון השומרון. התוצאה הנוראית על ביטחון דרום הארץ "מחמאסטן", והמסר השלילי האדיר שאותת אותו גירוש לאויבינו יהיה קשה מאוד לתקן. שנים רבות ומשאבים רבים, כולל הקרבת חיי אדם, יידרשו לתיקון המצב הקטסטרופאלי שיצרנו במו ידינו, באותה בריחה מחלקי ארצנו הקטנה.
נשאלת השאלה, מה הלאה? קודם כל צריך להבין את המציאות. אחרי כישלוננו בעבר, חובה להפנים שאין סיכוי לשלום עם העולם המוסלמי במגמתו הדתית קיצונית, והמשיחית של ימינו. זהו המזרח התיכון החדש. לדאבוננו, דרכם המדינית של אנשי השמאל ואפילו של אנשי הימין, כמו של שר החוץ לשעבר סילבן שלום שצריך להגיע להסכמים עם הערבים כדי לתת לעם תקווה, הינם הבל הבלים המסכנים את קיומנו פה. כפי שהסביר פרופ' משה שרון, פרופסור להיסטוריה אסלאמית, "אין סיכוי לשלום בין ישראל והפלשתינאים בשום פנים ואופן". זהו המסר האופטימי ביותר. כי זוהי האמת, וקבלת האמת הוא הדבר החשוב ביותר והחיוני ביותר בהתמודדות עם כל בעיה.
נשאלת השאלה, מה הלאה? קודם כל צריך להבין את המציאות. אחרי כישלוננו בעבר, חובה להפנים שאין סיכוי לשלום עם העולם המוסלמי במגמתו הדתית קיצונית, והמשיחית של ימינולכן, בטווח הנראה לעין על ישראל להבין שאסור לנהל מו"מ עם הערבים, כי לכל הסכם עימם אין שום ערך כפי שהוכח בעבר. ולבטח אסור לוותר על נכסים אסטרטגיים ללא הסכם. על ישראל לאמץ את האופציה השלישית: אי מסירת שטחים ללא הסכם, שמירה קפדנית על כל שטחי יו"ש, חיזוק החזקה עליהם על ידי הכנסת עוד יהודים לאותם שטחים חיוניים לביטחון המדינה, ובהפנמת התובנה ששטחים אלו הינם חיוניים כעתודות קרקע לדורות הבאים שבארצנו הקטנה והצפופה מאוד. יש להבטיח את כל זה בעוצמה צבאית וכלכלית מוכחת שתרתיע את אויבינו.
זוהי האסטרטגיה החיונית להישרדותה של ציון בתוך ים של אויבים פנאטיים שמטרתם היא חיסולה של הישות הזרה בקרבם. זהו המזרח התיכון החדש, מר פרס. מזרח תיכון שבו רוב העולם המוסלמי תומך בפתרון הסופי לבעיית הישות הציונית על פי תוכניתם של אל-קעידה, החמאס, החיזבאללה ואחמדינג'ד. האופציה הרביעית: אי מסירת שטחים בהסכם תבוא רק אחרי ביאת המשיח.
בשורה התחתונה: על "שלום עכשיו" אין מה לדבר, ועדיף שכל יהודי שפוי יוציא את שתי המילים הללו מן הלקסיקון שלו. בימינו אין דבר הזוי יותר, מטורף ומנותק יותר מן המציאות עצמה.