בשנותיה הראשונות של המדינה התנגד הציבור הדתי לחוקה במדינת ישראל בטענה שהתורה היא החוקה של עם ישראל. אילו הייתה המדינה מעגנת בחוקה, בשנות החמישים, את התפיסות המקובלות ביחס לדמותה היהודית של המדינה, הייתה לנו היום מדינה יהודית-ציונית יותר.
במהדורה הנוכחית של דיוני ועדת החוקה בכנסת בנושא חוקה, הח"כים הדתיים כבר לא מדברים על חוקת התורה, אבל עדיין חוששים להשתתף בכינון חוקה שאינה מושלמת מבחינה אידיאולוגית. הבעיה של הציבור הדתי היא שהזמן פועל נגדו. בכל יום שאין בישראל חוקה, מוציא בג"צ פסקי דין חדשים המכרסמים באופן בלתי הפיך בזהותה היהודית-ציונית של ישראל.
בכל דיון לקראת ניסוח חוקה שנציגי הציבור הדתי לא נוטלים בו חלק, נכתבים סעיפים בחוקה העתידית המתעלמים מערכי הציונות הדתית. לכן הציבור הדתי הוא הראשון שצריך להיות שותף בתהליך כינון החוקה. אלא ששותפות אמיתית משמעה נכונות לפשרות. אם נציגי הציבור הדתי יתעקשו על מסמך המגשים את כל חלומותיהם, הם לא יוכלו להשפיע על החוקה ויקבלו חוקה המנוגדת לערכים הבסיסיים ביותר של הציונות הדתית. הציבור הדתי כבר למד בדרך הקשה כי התעקשות על "הכל או לא כלום", מותירה אותו עם "לא כלום". לעומת זאת גישה פרגמאטית של נכונות לפשרה יכולה לייצר בסופו של דבר מסמך אשר יגן על מירב ערכי היסוד הבסיסיים של עקרון המדינה היהודית-ציונית.
לצורך הליכה לעבר התפשרות בין אחים, חשוב לדעת כי הבנות על העדר כפיית ערכים דתיים אינה מהווה הסכמה או תמיכה בהתנהגות המנוגדת לאותם ערכים. כך למשל, הבנה כי לא נכון לכפות בישראל העכשווית השבתת תחבורה ציבורית בשבת אינה מהווה הסכמה או תמיכה של הציבור הדתי בנסיעה בשבת. כדי להשלים עם הדבר, חשוב לדעת כי חוקה אינה מהווה בהכרח את ה"אני מאמין" העליון של החברה.
בתיאוריה החוקתית, הולכת וכובשת את מקומה גישה הרואה בחוקה "כלל השתק". כלל השתק משמעו שחברה קובעת כי פשרות מסוימות אשר הושגו בנושאים השנויים במחלוקת עמוקה, יעוגנו בחוקה. המטרה היא להשתיק את בית המחוקקים ואת הציבור בכללו מלהמשיך ולהתקוטט על נושאים אלה שוב ושוב. את השלילה של מורכבות החיים במדינה ניתן לראות היטב בשתי קבוצות שוליים, מצד אחד חכמי שטות "מדינת כל אזרחיה" ומצד שני מיעוט יהודי ימיני הדוגל "במדינת יהודה". כל עוד ימשיכו קבוצות שוליים אלא להתקוטט יכורסם מרכז המפה הפוליטית וקבוצות השוליים יתעצמו.
הסטאטוס-קוו המפורסם מימי בן גוריון היה דוגמא מצוינת לכלל השתק עד שהוא חוסל בידי בית המשפט העליון. על פי גישה זו החוקה מבטאת פשרה אשר אף קבוצה בחברה אינה שלמה איתה, אבל כל הקבוצות העיקריות בחברה יכולות לחיות איתה. משמעות הדבר היא, כי הסכם פשרה שמור במגירה למקרה שאחת הקבוצות בחברה תנסה לפתוח מחדש מריבות ישנות. אולי הדבר נשמע פחות מרומם נפש, אבל דווקא הבנה כזו תסייע להגיע להסכמה רחבה על חוקה. חוקה כזו תעגן את הערכים הבסיסיים של החברה היהודית בישראל, ותקבע פשרות אשר עדיפות יהיו לציבור הדתי הרבה יותר מאשר פסיקות בג"צ רדיקליות. לכן, דווקא הציבור הדתי צריך להיות מעורב בהליכי כינון חוקה עכשיו. לצורך כך עליו להתפשר בנקודות מסוימות ולדעת שאת ה"אני מאמין" שלו הוא לא ימצא בחוקה הפוליטית, אלא ימשיך למצוא אותה בתלמוד הבבלי ובשולחן ערוך.